לד"ר הידש המאושר מחיה המפוכחת. אישי.

ד"ר הידש-אני מעתיקה לך עכשיו מילה במילה מייל קצר ששלחתי לא מזמן לשני חברים טובים טובים שאני איתם בקשר מיילי הדוק(אתמול חגגתי יומולדת 45)- "חן חן לכם על הברכות המרגשות. אכתוב לכם את האמת- אני אכן במצב מצוין- פיסי, מחשבתי מוחי, מזכירה לעצמי את החדות והפיכחות שהיו לי לפני שחליתי, אבל הגיבנת, הגיבנת הגיבנת שגדלה על נשמתי במשך 18 השנים האחרונות-הגירושין וביתי שגדלה 100 ק"מ הרחק ממני ב-9 השנים האחרונות, התרופות האיומות, הרופאים השרלטנים והטיפשים, כל הגיבנת המכבידה הזאת לא תמחה במהרה, ועוד האסון הבלתי נתפס לגמרי אצלי עם ..((נער חבר ושכן שגדל עם ביתי, שנהרג בתאונת דרכים לפני פחות משנה))הנפלא, כל זאת עושים אותי עמוק בפנים מאוד עייפה ומאוד כמהה כבר לשלווה הניצחית. אני מושכת ומתלהבת רק בשביל ביתי ובן זוגי. באמת, אל תדאגו, את סטוק האיטומינים ששמרתי למקרה שמשהו נורא יקרה לביתי אהובתי,זרקתי לפח לפני כשבועיים. אין לי כוונות להתאבד ויהיה מה שיהיה. אני עם נסיונות התאבדות סידרתיים-גמרתי. פשוט מרגישה כמו שסבתא שלי הרגישה ואמרה לי עשרות פעמים בשנה האחרונה לחייה, בגיל תשעים- אני כבר עייפה, המוות יהיה הקלה גדולה בשבילי ובשבילכם...משהו כזה, אז נכון שבן זוגי אוהב אותי נורא וזקוק לי, וביתי אוהבת אותי מאוד ופחות ופחות זקוקה לי, אבל באמת, אני כל הזמן מגייסת כוחות שאין לי. אין לי מושג מאיפה הם באים. אוהבת אתכם, חיה." נכון שלפני מ"ס ימים שמחת שאני בסדר, עובדת וכו' ו-המלצת על טיפול פסיכולוגי, אבל עברתי שנה וחצי של טיפול פסיכולוגי קוגגנטיבי אצל פסיכולוגית מצוינת שאני עדיין פה ושם בקשר איתה ומתייעצת איתה, אבל אין לי כוח אפילו לטיפול פסיכולוגיי. פשוט לאות נוראית מהמחלה האיומה הזאת שהפכה על פיה את חיי לפני 18 כמו איזה גל צונאמי גדול, וכל האנרגיות והמאמצים שהשקעתי כל השנים הללו (כל הזמן, אפילו כשהייתי פסיכוטית) לחזור לעצמי, זה פשוט כבר מעייף, ממש לאות. אז אתה ממשיך להיות מאושר בגיני ובשבילי? חיה

חיה יקרה כמה כאב עולים מדבריך. ואת מבטאת את עצמך בצורה כל כך חדה ובהירה. מה קרה לך? את מוכנה לשתף אותנו בסיפור? נשמע שמאד סבלת ועברת דרך לא פשוטה בכלל. לפעמים אני מרגישה שאצלינו, החולים במחלות נפשיות כאלה או אחרות, החיים מסובכים הרבה יותר מאנשים אחרים. אבל אז אני מנסה להרגיע את עצמי ולהגיד שאין לנו מונופול על הסבל האנושי. אולי הקושי העצום הוא שלכאב נפשי יש פחות מקום. שבעולם שלנו להיות חולה פסיכאטרי זו בושה שצריך להסתיר. לדבר עליה בחדרי חדרים, להתבייש בה, ואני מתחשק לי לצעוק את הכאב הזה בכל העולם, אבל העולם לא פנוי להקשיב, רק אולי כאן בפורום אפשר לבוא באמצע הלילה ולהיפגש עם הכאב, ולמצוא מקום קצת גם לשלי. חיה יקרה, חזקי ואימצי. את לא לבד. תמי.

לאחרונה שמעתי את המושג "לאות נפשית" מחולה נפש שלא יצא עדיין מהארון (היינו מסרב לקחת כדורים ומסרב לדבר ולהודות שהוא חולה נפש, הוא הדפיס לעצמו כרטיס ביקור- מרפא באדמה וכו, ואפילו יש לו לפעמים קליינטים... אותם הוא מרפא..ואני חושבת על ההתקפים הפסיכוטיים שלי מלפני 18-15 שנה- פשוט אז כל עניין הרפואה המשלימה עוד לא היה בקטע, וישר אישפזו אותי כשהודעתי שאני אינדיאנית קרובה לאדמה, אישפוזים עם תרופות נוראיות וזריקות וקשירות וכל מה שלא תרצה..) אז אתה מבין עכשיו את הציניות שלי והמרירות שלי כלפי כל עולם הרפואה. ואת לאותי הנפשית הנוראה.. אני חולה 18 שנה מיום לידת ביתי. לפני כן הייתי קצינה בכירה בתפקיד קשה ורגיש בצבא. בשבת האחרונה חגגתי את יום הולדתי ה-45. לפני כשנה, הודות לפורום הזה הפסקתי התמכרות קשה לסמים נרקוטיים שסופקו ע"י הרופאה שטיפלה עד עכשיו, גברת נחמדה שעברה מזמן את גיל הפנסיה, ובאמת הייתה לבבית וחביבה והאמנתי בה במשך 8 שנים, ושמחתי כשהיא נתנה לי את הלגיטמציה להעלות ולהעלות מינונים ולברוח לסימום ולש ינה. כי לפני 9 שנים בעלי עזב אותי ולקח את ביתי איתו, בגלל שהוא כבר לא יכל לעמוד בהתקפים שלי ובמחלה שלי. ולעיתים, הוא דואג להזכיר לי שהיו שנים אח"כ שביתי הנהדרת והמוצלחת לא רצתה לבוא אלי לביקורים,(מי רוצ ה להיות בחברת זומבי נפוחה ואפטית) בלי שום קשר היו שנים שגם למדתי הרבה באוניברסיטה והיו כל ה18 שנים הללו גם הרבה הרבה דברים יפים והעיקר- ביתי, ילדתי, אהובתי. אני מתעסקת ולומדת ומפרסמת ז"א פירסמתי גם הרבה סיפורים שירים ואפילו היה לי טור אישי במוסף לצעירים של ידיעות כשהייתי בת 20 כך שזה ההסבר לכתיבתי הטובה, שבשנות הסימום גם הייתה לי תרפיה. והנה משהוא שמוקדש לך, דומני שאתה מפרסם שירים בפורום זה, לא?- יש לי רעיון לפתוח חוג לשרוטים- פסיכוwriting - תרפיה בכתיבה. נתעסק ביחד שנים על גבי שנים דפים על גבי דפים בכל הכאבים האיומים ונלמד להיות בשליטה, ולשמור במגירה, ולא לנסות לפרסם את זה לכתוב רק בשביל הקתרזיס, ובשביל התובנה... ובנוסף לכך אוסיף לך משפט משיר שכתבתי לפני כשנה- אם ניתן היה למחוק 17 שנים של מחלה, לא הייתי מוחקת חלק מעצמי... וזה רק מראה לך, שלמען האמת , אני אופטימית עד כדי נאיביות, ולא צינית ומרירה..

מה שהגבתי לך קודם, זה היה בצוהריים ממשרדי בעבודה, כבר הייתי אמורה לסיים והייתי ממש מטושטשת, אתמול כאמור עבר עלי יום קשה מאוד מבחינה נפשית ולא ישנתי רוב הלילה, כך שמשום מה לא קראתי בברור ואפילו פניתי אליך בלשון זכר. אניווי, נכון שאני מאוד כואבת את העבר הקשה, אבל גם מאוד מאושרת, כי העבר כבר היה וחלף ואי אפשר לשנות דברים שקרו בעבר, לא קיימת מן מנהרת זמן כזאת, אז נכון לעכשיו, יש לי בן זוג כבר 6 שנים שהציל את חיי הלכה למעשה לפני כ5 שנים ובעצם מציל את חיי יום יום מחדש, ויש לי את ביתי הג'דה המקסימה שכל הזמן אני רואה כמה היא דומה לי וכמה בעצם גם אני הייתי נהדרת כזאת בגילה וחיי היו מלאים ויפים,והכי חשוב- יש לי את עצמי, עם האישיות המיוחדת, עם האהבה לחיים, עם הכשרונות המיוחדים לי וכושר הכתיבה והביטוי, אז יהיה בסדר, חייב להיות בסדר. לי,לך ולכולנו, קצת מוטבציה ורצון ופחות רחמים עצמיים והכל יסתדר בסופו של דבר, לא רק לחולי נפש, גם לרוב האנשים "הרגילים"-ראי תגובתו של הדוקטור- יש קשיים וכאבים ואסונות וצרות. החיים זה מלחמה בלתי פוסקת, או לפחות מעין קרב קטן ועוד קרב קטן, והמוות שהוא חלק מהחיים לא צריך לדכא אף אחד , כי הוא המשכיות והוא מנוחה והוא נחמה- בזמנו כמובן. אשמח אם תגיבי, אני אכנס שוב מחר לקרוא את תגובתך- בי, חיה