הדובים הישנים התעוררו

חוויות מעידן האינטרנט. בפורום מקצועי אחר, אליו נכנסתי כפסיכולוגית, היה לי מפגש מן העבר. פגשתי שם פסיכולוגית שהיתה לי לפני 10 שנים. החוויה כואבת. זו היתה המטפלת הראשונה שלי. הגעתי אליה במצב של דיכאון, עוד לפני שהיו לי אבחנות, לפני שידעתי מה איתי מבחינה פסיכיאטרית. הגעתי בדיכאון ותוך מספר שבועות של טיפול פסיכולוגי התחלף הדיכאון למאניה, שהלכה והתפתחה לפסיכוזה, ממש מול העיניים של המטפלת הזאת. והיא ראתה, בחוסר אונים ניסתה להפנות אותי לפסיכיאטר, אני לא רציתי, ובסופו של דבר עזבתי אותה, עזבתי את הטיפול, ועזבתי בכעס, כי היא אמרה לי שאני צריכה טיפול 5 פעמים בשבוע, ושאבוא אליה בלי כסף. כמובן שהתכוונה למשהו דמוי אישפוז (מי הולך היום 5 פעמים בשבוע לטיפול?). ברור שגילתה איכפתיות. היא גם ראתה את אבא שלי פעם אחת, כשאני חיכיתי מחוץ לחדר, מדמיינת שהם מתכננים לאשפז אותי. אבל לא קרה שום דבר כזה. אבא שלי יצא כואב כי היא חקרה יותר מדי את העבר שלו, חיטטה לגבי אמא שלו שהתאבדה כשהוא היה בן 14. אבל לא יצא כלום מהפגישה הזאת. היא לא עזרה להורים שלי להבין שאני משתגעת. ולא נתנה לי שום פיתרון. אז עזבתי את הטיפול. תרמתי את כל החסכונות שלי, 12800 שקל לצבא, (שלא יהיה לי כסף מיותר לטיפול פסיכולוגי) ופשוט יצאתי לרחובות. ככה הייתי פסיכוטית עד אחרי רצח רבין. רק אז, כשהפסיכוזה כבר דעכה מעצמה, בלי תרופות, ההורים שלי הבינו ולקחו אותי לפסיכיאטרית. רק אז. והנה אני פוגשת אותה, איזה טובה, איכפתית, בדיונים חצי תיאורטיים על איך מתמודדים עם תוקפנות אצל מטופל, איך מכילים אותה באמפתיה, הכל תיאורטי כזה, בטוח מאחורי ספרים ומאמרים. אבל איפה היא היתה במקרה שלי? נתנה לי לעזוב את הקליניקה שלה, המקום המקצועי הראשון איתו נתקלתי, ולצאת החוצה, במצב שלא היה משתמע לשני פנים, מצב פסיכוטי??? זה כואב לי גם כאיש מקצוע. הסטריליות הזאת לפעמים של חברים שלי לעבודה. אני מתמלאת כאב. איך אפשר להיות כל כך סטריליים מול כאב כל כך גדול של אדם אחר שמולך? צריך לעשות הכל, אבל הכל, כדי לעזור לו. במיוחד כשהוא חולה. לצאת אלי לרחובות ולאסוף אותי ולטפל בי ולהסביר לי, שאני לא אצטרך לבלוע כדורים כדי לצעוק לעזרה נורמלית. אני מסתכלת על הסיפור האישי שלי ממרחק השנים, זה קצת כמו סרט החוויות שלי משם מהכיכר, אבל הזעקה שלי אליה "תעזרי לי תעזרי לי תעזרי" אני לא יכולה להפסיק להרגיש אותה עכשיו כשאני רואה את שמה בפורום ההוא כל כך מתנסחת ורהוטה. כתבתי לה, הצגתי את עצמי, היא זכרה אותי, ואמרה שזו היתה חוויה מטלטלת עבורה לראות מה קרה לי ולא להיות מסוגלת לעזור לי. האם לא היתה מסוגלת או שוויתרה? הניחה? יש בי היום קול שמבקש שתלך אחרי לכיכר הגשומה ולא תיתן לי להיות כל כך לבד שם, יום ולילה ויום. אבל הימים האלה חלפו ואינם. היא כותבת שאינה רוצה לעורר דובים משנתם, מצטטת את פרויד, ואני- הדובים שלי התעוררו, איך אפשר שלא. והיא שולחת אותי לטיפול, לעבד את ההיזכרות הזאת. כמה נוח. שמישהו אחר יתקן את הטעויות שלה, והיא תישאר "סטרילית" ומטולטלת. עם המאמרים יפי הנפש בקליניקה המסודרת שלה. כתבתי לה עוד מכתב. ביטאתי את הכעס שאני מתארת בפניכם עכשיו. נראה איך תתמודד איתו עכשיו. איך תתמודד איתי היום כשאני בריאה, כשאני קולגה שלה, בגובה העיניים. אני שולחת מכאן מחאה כלפי כל אותם אנשי טיפול שאינם ממלאים את מלאכת הקודש שמוטלת עליהם בעבודה עם חולים כמונו. שבשבילם אנחנו חולים, ופחות אנשים עם מחלה. שבשבילם אנחנו אבחנה בDSM ולפעמים נדמה שהם שוכחים את האנושיות שלנו, ובכך גם את האנושיות של עצמם. כמובן שאני כותבת את זה באתר של אדם שונה מאד. דר' הידש הוא אולי הדוגמא הכי חיה ובולטת של פסיכיאטר אחר. איכפתי, מעורב, בגובה העיניים, מתמסר. ויש עוד אנשי מקצוע כמוהו. הרבה. אני אשתדל להיות פסיכולוגית אחרת. הטעם של הבדידות בתוך השיגעון ילווה אותי תמיד כשאפגש באנשים צעירים שפוגשים לראשונה את המחלה הנפשית שלהם. כמה מבעת זה. כמה מפחיד. אני לא אתן להם להיות עם זה לבד. גם אם יבעטו בי. אני ארדוף אחריהם כמה שרק אוכל. ולא אבהל מהתוקפנות שלהם. אני הייתי שם. ואולי בגלל זה הייתי שם. תודה כתמיד על ההקשבה. תמי.

תמי יקרה. אני קוראת את המילים שלך ומשערת עד כמה גדול התיסכול והכעס שלך, הרגשות האלה מובנים לגמרי, אבל אני רוצה שתנסי להסתכל על הדברים לרגע מזווית אחרת. אני לא מתפקדת כאן על תקן הסניגורית של אותה אישה, רק רוצה להראות לך שיש גם אפשרות שהיא פעלה כפי שפעלה לא מתוך רצון להיות "סטרילית" כפי שאת חושבת, אלא מתוך איזה צורך הגנה עצמית שלה. מהמעט שהיכרתי אותך כאן בפורום הזה, את מצטיירת כאדם חזק מאוד, לא יודעת אם זה בגלל (בזכות ?) המחלה, החוויות שעברת, ההתנסויות הקשות שחישלו אותך והפכו אותך לדמות המיוחדת והעוצמתית שאת, אבל השורה התחתונה היא החוזק שלך, ואני חושבת שעליך לקחת בחשבון שאולי (קרוב לוודאי) שלא כולם התברכו בחוזק שלך, וזו אכן ברכה. אין לי מושג מי היא אותה אישה, אין לי מושג איך נראים החיים שלה או באיזו תקופה בחייה נפגשתן לראשונה, יתכן שהיא בעצמה היתה בתקופה שבירה יותר בחייה שלה, והלא אסור לנו לשכוח שגם מטפל הוא בראש ובראשונה אדם שחי את חייו שלו, ואי אפשר להפריד בין הזהות האישית שלו לזהות שלו כמטפל. אין לי ספק שגם אז נגעת בה (לא רואה אפשרות אחרת), אין לי ספק שהיא רצתה לעזור לך, אבל אני חוששת שהיא לא ידעה כיצד. שוב, אני רק מעלה השערות אבל נראה לי הגיוני שבין 2 האופציות שהצגת כאן: חוסר רצון לעזור ומנגד - התמסרות טוטאלית ומוחלטת למטופלים, יש גם אופציה נוספת, מעין אופציית ביניים והיא - רצון כן ואמיתי לעזור, אבל חוסר אפשרות (רגשית ? מקצועית ?) לעשות זאת. אני מצטערת שהמפגש הזה עם העבר עורר בך את הדובים הישנים. מניסיונך, מה גורם להם בדרך כלל לחזור שוב לישון ? חיבוק אבישג

אבישג היקרה את חכמה וצודקת. כתבתי לה לפסיכולוגית, והיא הביעה צער כן על הסבל שעברתי. זה מה שהייתי צריכה כדי להפוך את הכעס והתיסכול פשוט לעצב, כאב שהשתחרר עם הדמעות וחזרה של הבנה סליחה ואהבה לאישה הזאת, שבזמנו מאד אהבתי. באשר לחוזק שלי- אני אחרי הכל דמות וירטואלית כאן, אל תהפכי אותי לכזאת חזקה, יש בי עוצמות אבל הן לשני הכיוונים, מאנית דפרסיבית בנשמה, הרבה אנרגיות מול חוסר עצום בהן, ובינהן אני מתנהלת בעולם, מנסה לשמור על יציבות. כשאני מתפרצת, זה מתוך כאב. כל התפרצות היא מתוך כאב, זה ברור. להיבהל מהתפרצות זה דבר מובן ואנושי, ויחד עם זאת, פוגע. היא לא אשמה שסבלתי. למעשה הסבל הזה היה חלק מהדרך. ואולי גם הכעס הזה, שהולך ומשתחרר, ומפנה את מקומו לאהבה וסליחה. כי האשלייה שאנחנו באמת שולטים על גורלינו היא אשלייה. יש לאמונתי כוח עליון שמכוון דברים מסויימים, אנשים נפרדים, נפגשים, עוצמות כאלה של התרחשות, האם הכל מקרי? האם זה מקרי שיש לנו כאן אחד את השני בפורום הזה? שיש לי אותך, אבישג, את כולכם, כל פעם שאני רק משמיעה את כאבי? האם זה מקרי שבפורום מקצועי מכל האנשים שנפרדתי מהם בחיי אני פוגשת אותה, את הפסיכולוגית שהיתה לי, שאצלה התחיל מסע, שבקרוב יסתיים כשאסיים את בחינת ההתמחות שלי בקיץ? לדעתי זה לא מקרי. ויש בזה מן הנחמה, לדעת שכולנו חלק מריקמה אנושית אחת גדולה, משפיעים ומושפעים, מקבלים ונותנים, וגדלים ביחד לעולם טוב יותר. ובאווירת וולט דיסני זאת, אשכיב את הדובים שלי לישון, הם די עייפים. לילה טוב, תמי.

תמי כתמיד , טוב לקרוא את דבריך, אין בי ספק שתהי מטפלת מעולה. לפעמים אני מרגישה שאני רוצה להיות מטופלת שלך , שתעטפי אותי בחמימות שלך דבר שאני לא מוצאת במטפליי, אין לי ספק שאת אדם נדיר וטוב לשמוע ממך כל פעם מחדש. בחום, ורק טוב , מיטל

תודה מיטל על דבריך החמים. גם לך רק טוב, ולילה טוב, תמי.