חוות דעת

למה יש אנשים עם הרבה יותר צרות מחזיקים מעמד ואילו אנחנו "החולים" מכל תנודה בחיי היום יום מקבלים דיכאון או משה זה לא יהיה. אולי אנחנו פשוט סוג ב' ג' ד' של אנשים חלשים, דפוקים, שלא מסוגלים להתמודד עם חיי היום יום?.

ההפך , יש אנשים שסובלים הרבה ובכל זאת ולמרות כל הקשיים (הנפשיים) ממשיכים לתפקד,זה מראה רק על חוזק ולא על חולשה , הבשורה היא שלפסיכיאטריה יש כיום הרבה כלים לשפר את איכות החיים ואפשר לחיות עם פחות סבל ואפילו ללא סבל .

לשלי, חשבתי על הדברים שלך, על כך שאת מתלבטת אם אנחנו אנשים סוג ב', דפוקים... אני חושבת אולי אפשר לראות את הדברים גם אחרת - אנחנו חלינו ולא ברור למה, אם זה בגלל שעברנו חיים קשים, אם זה משהו עם מרכיב ביולוגי, או כל סיבה אחרת, אני לא בטוחה שהאנשים "הרגילים" היו מסוגלים לעבור את הדברים הקשים שאנחנו עוברים ולעמוד בהם, להחזיק מעמד על אף הדיכאון/פסיכוזה/מאנייה וכו', לשרוד את ההיסטורייה שלנו, את האכזבה אולי מקשרים, או אכזבות אחרות, את הפגיעות השונות. ראיתי אתמול סרט של אשה בשם פטרישייה דיגן, אולי שמעת עליה (אני מציעה לך לחפש מאמרים שלה ברשת, אם תרצי יש לי שניים מהם בעברית), היא מחלימה מסכיזופרנייה ופסיכולוגית, היא הייתה במקומות מאוד קשים של חוסר תקווה ופחד להיפגע שוב וכתוצאה מכך אטמה את ליבה לעולם או כמו שמתארים זאת במונחים פסיכיאטריים - פיתחה סימפטומים שליליים של סכיזופרנייה של התנתקות ונסיגה בתפקוד ובתפקוד חברתי. מתוך המון כח היא הצליחה להרים את עצמה והחלה לתפקד וללמוד פסיכולוגייה, מצאה לעצמה סיבות להמשיך ולחיות, יחד עם הקשיים. אני רואה בה דווקא אישה חזקה מעין כמוה! המון כח ואומץ יש לה, הדברים שהיא חווה הם קשים והיא מצליחה בכל זאת ולמרות הכל לחיות. אני יכולתי לראות את עצמי מזדהה עם חלק מהדברים שאמרה, גם אני נפגעתי, הקשר שלי עם ההורים בילדות הייה לא טוב מספיק, בבית ספר יסודי עשו עליי חרם במשך שנתיים, לא דיברו איתי, שברו לי חפצים, אפילו פגעו בי פיזית, אח"כ היו עוד צרות, כאבי לב, אכזבות מאנשים, מעצמי, באישהו שלב אחרי שקיבלתי מכה אחת יותר מידיי בזמן שהייתי בטיפול פסיכולוגי שבמילא פתח לי את ההגנות שהיו לי והייתי רגישה באותה תקופה, אחרי המכה הזו שהייתה יותר מידיי כואבת בעיתוי כל כך בעייתי - התמוטטתי, הייתה לי פסיכוזה, התאשפזתי. היום אני כבר כמה שנים אחרי, ולומדת ועובדת ומגשימה את החלום שלי לטפל. אני חושבת שבסך הכל אפשר להסתכל על הדברים אחרת, שאני למעשה מאוד חזקה. יש לי נקודות תורפה, כמו לכל אחד, יש לי את הדברם שמפחידים אותי, את הזכרונות של החרם, את האכזבות שהיו מקשרים, אבל אני למדתי ולומדת לחיות יחד איתם וככל שהזמן עובר ואני עושה עבודה בטיפול שלי, אני מתחזקת. זה כח לא חולשה, לא סוג ב', לא דפוקה. אני לא יודעת מי מהחברים שלי שהם "בריאים" היו מסוגלים לעמוד בזה, אני מניחה שחלקם היו מתמוטטים ולא קמים על הרגליים אחר כך. אני חושבת שמי שיש לו "מחלה נפשית" הוא אדם שצריך להעריך אותו על הכוחות שיש לו להתמודד עם המצב שלו. צריך המון כח כדי לחיות עם מחלה נפשית. לפעמים הסביבה לא מבינה את זה, ולחלק יש את הסטיגמה שאנחנו "דפוקים" "חלשים", זה לא נכון. אנחנו אנשים, עם כוחות וקשיים, עם חלומות ותקוות, עם הדברים שאנחנו מאחלים לעצמנו. החלומות האלו הם כח, הרצונות הם כח, הם הדברים שמניעים אותנו להמשיך לחיות, גם כשאנחנו נפגעים וכואבים לפעמים. אני לא יודעת אם את מדברת על עצמך, על התנודות ביום יום שמקבלים מהן דיכאון, אבל נראה לי שמי שעומד בטלטלות האלה וממשיך הוא אדם חזק. את החוזק הזה אפשר להעצים עוד יותר, החוזק הזה הוא משהו שאפשר לפתח אותו בטיפול. טיפול לא בגלל "שאני אדם דפוק" אלא בגלל "שיש בי כח, שאני רוצה לחיות, שיש לי חלומות ודברים שאני מאחלת לעצמי ואני רוצה ללמוד איך להגשים אותם, שאני רוצה ללמוד לחיות בדרך שהכי טובה עבורי". תודה שכתבת פה והעלת נושא כל כך חשוב, אני מקווה שמשהו מהדברים שלי מדבר אלייך, אשמח לשמוע מה את חושבת ומרגישה לגבי מה שכתבתי, כל טוב, אני.

אני לא בטוחה שאני מרגישה כל כך חזקה, פעם הייתי חזקה היום אני שברירית ובלי כוחות, אני במצב שאין לי כוח כבר להתמודד- זה מה שאני חושבת וגלבי מה אני מרגישה: כשקראתי את המכתב התחלתי לבכות למה? לא יודעת, אבל זה מה שעשיתי. תודה על החיזוק, ולא יודעת כבר למה לקוות, שלי.

לשרון! כתבה מדהימה נתת לי כוח להמשיך לרצות...... יונה

הפטרישייה דיגן הזאת שדיברת עליה היא זאת שיצרה את הסרט או שהיא דמות בסרט? אם היא דמות בסרט, האם זה מבוסס על מקרה אמיתי? אני שואלת את השאלות האלה כי כתבת שהיא החלימה מסכיזופרניה, ואני מחפשת לדעת האם יש לי סיכוי להחלים מסכיזופרניה. אני חולה כבר 4 שנים. האם את יודעת מבחינה סטטיסטית מה הסיכויים שלי להחלים?