לתמימי

את לא חושבת שלהקשיב לאנשים קצת יעמיס עליך, על הנפש שלך? מכיוון שאת חולה את יכולה להשבר יותר מהר. ואת לא חושבת שפתאום באמצע שיחה עם אדם, תמצאי את עצמך מדברת על עצמך. סתם מסוקרנת שלי.

תודה לך על שאלותיך. אני אענה עליה בשני חלקים. ראשית, אני רוצה להתייחס לסטיגמה, שאנחנו, מה שמכונה "חולי נפש"- באמת חולים בנפש, כלומר באמת יש לנו נפש חלשה, או אישיות חלשה יותר מלאנשים שאינם חולים במחלות נפשיות. אני רואה מחלה נפשית כמחלה ביולוגית, שיש לה כמובן השלכות פסיכולוגיות כמו לכל מחלה גופנית אחרת. אבל אין כאן איזו בעיה באישיות שהיא חלשה יותר או פחות. זה כבר תלוי אדם, תלוי המצב הפסיכולוגי שלו שקשור לחייו ולדרך בה התמודד איתם. המחלה שלי נתנה לי המון כוחות. נתנה לי המון הזדמנויות להיתקל בסבל אנושי. אני לא נבהלת. לא מדיכאון, לא משיגעון, לא מהתפרצויות זעם, לא מתרופות פסיכיאטריות, לא מסטיגמות. זה חלק מהעולם לו הייתי חשופה בכל השנים בהם נשאתי את מחלתי. הייתי שם. ממה יש לי לפחד? למה הקשבה לאנשים שנמצאים במצבים דומים צריכה להחליש אותי יותר מפסיכולוג שאינו מכיר את החוויות האלה מנסיונו אלא רק מספרי התיאוריה והפסיכיאטריה? מי אמר שהוא יהיה חזק יותר בהתמודדות עם המצבים האלה ממני, שהייתי בהם ויצאתי מהם מחוזקת ובריאה? דבר שני, לגבי החשיפה. כמו שאתם בוודאי התרשמתם ממני כאן בפורום, אני חשפנית לא קטנה. אני מאמינה שחשיפה אישית היא בעלת ערך תקשורתי רב בין בני אדם. אני לא מדברת מתוך איזה עיקרון או עצה מדעית, אלא מתוך חוויה אישית. וכמו כאן בפורום, גם בטיפולים שלי, אני לא נבהלת מלהשתמש בחוויות שאני עברתי, במקרים מסויימים, עם שיקול דעת לגבי המטופל, לצורך מתן עזרה עבורו. אני לא אגיד תמיד שיש לי מחלה ביפולרית, אבל אוכל כן להגיד למטופל שאחרי הלידה של ביתי עברתי משבר דיכאוני, ואפילו לקחתי תרופות. מטופלים שלי מדווחים לי שלהם זה מאד עזר בהפחתת הסטיגמה הפנימית שלהם לגבי מחלות נפשיות. אם ניתן להיות כל דבר עם המחלה הנפשית, אז אולי היא לא בושה? אולי באמת מדובר במחלה שהיא ביולוגית לא פחות מאסטמה, אולקוס או מחלת לב, רק שיש לה סטיגמה כשונה, מפחידה ומרמזת על אישיות חלשה ומפורקת? אני נותנת למטופלים שלי דוגמאות לאנשים יידועי שם שהיו חולים במחלות נפשיות, למשל- מנחם בגין סבל ממחלה ביפולרית, וואן גוך, יונג עבר משבר פסיכוטי, ועוד רבים וטובים אחרים. חלק מהסיבות שאני כאן בפורום היא שאני חושבת שלנו החולים יש הכי הרבה סטיגמות על המחלות הנפשיות. אני חולה נפש, אני דפוק, אני מסכן.... אבל לא. יש מחלה נפשית, מטפלים בה, וניתן אפילו להפוך אותה למקור של עזרה לאחרים במצבים דומים. ובכך להפוך את המחלה לייעוד ושליחות. זו אמונתי וזו דרכי. כל טוב, תמי.

כל הכבוד לך הצליחי בדרכך. אני שומרת את המכתב לפעם אחרת שאקרא, כי כרגע אני מרחפת וכואבת, זה פתאום הגיע אני שלילית כבר לגבי הריפוי, אני לא יודעת מתי זה יגמר, נמאס לי מהכול ואין לי אף אחד שיכול לעודד. [רבתי היום עם בעלי -חוץ ממנו אף אחד לא יודע על המחלה שלי] אני מעסיקה את עצמי במחשב כדי לא להכנס לזה יותר, בכל אופן תודה על התשובה, שלי.