מה בין מחלה להחלמה?

מסתובבת לי בראש שאלה בימים האחרונים, לגבי ההבדל הקטן הזה בין מחלה להחלמה. אם בגימטריה עסקינן, אז ההבדל הוא ה' שיש בהחלמה לעומת מחלה. ואולי בזה ההבדל, באמונה. כל אחד מאמין במשהו אחר, אחד קורא לו אלוהים, השני מאמין בעצמו, או בכוחות הטבע, בקוסמוס, הרבה שמות לאותו דבר. לדעתי היכולת לראות את המחלה שלנו כדרך להחלמה, היא המרפאת. ברגע שאנחנו יוצאים מעמדה של קורבן של המחלה שלנו, אנחנו יכולים להפוך אותה לברכה גדולה. שמעתי פעם משפט שנכנס לי לראש בהקשר הזה- אנחנו באנו ללמד מה שבאנו ללמוד. נחמד, לא? אז אנחנו לומדים משהו מכל הסבל הזה, דרך החוויה. כל אחד לומד משהו אחר, אבל כולנו לומדים, זה בטוח. ואז אנחנו יכולים ללמד אחרים מה שאנחנו למדנו, או לעזור לאחרים ללמוד מהסבל של עצמם איך להפוך את זה להחלמה, לבריאות, ליצירה. כמו אלכימיה של הפיכת זבל לזהב. אני נופלת לא פעם למלכודת של הקורבן. אבל יוצאת ממנה כל פעם מחדש, בעקשנות, מנסה ללמוד איך זה יכול לקדם אותי, וכל פעם שאני מצליחה, קצת להתקדם, להיות פחות אומללה ופחות בודדה, לתת קצת יותר משמעות ויצירה לכאב, זה עושה לי טוב, מחזק אותי, וכיף לראות תמיד שזה מחזק גם אחרים. האם אנחנו מסוגלים לרפא את עצמינו מבפנים, על ידי שינוי נקודת ההתייחסות של מה שקורה לנו? אני מאמינה שכן, בסופו של דבר. זה לא תמיד קל כי הכי פשוט זה ליפול למסכנות. ולפעמים המסכנות היא חלק מהדרך. אבל לא כדאי להיתקע בבוץ הזה. בואו נושיט יד אחד מהשני ונצא מהמחלות שלנו, להחלים את עצמינו ואת חברינו, להפוך את העולם למקום יותר יפה ומואר. חג אורים שמח (וסליחה אם נשמעתי קצת כמו איזה מיסיונרית, אבל כאן אני מרגישה ממש בבית), תמי.

לתמימי אני מאוד מסכימה עם מה שכתבת. אני חושבת שאנחנו יכולים לרפא את עצמנו על ידי שינוי נקודת ההתיחסות שלנו, מכל דבר אנחנו יכולים ללמוד ולצמוח, גם מדברים טובים וגם מרעים כמו מחלה. אבל מילת המפתח היא רצון. צריך לרצות שינוי, לרצות שיהיה טוב יותר, שנהיה בריאים יותר שנהיה שמחים יותר ומאושרים וכו'. מי שרוצה, יחפש וימצא את הדרך המתאימה עבורו להחלמה (גם אם זה יקח זמן, ולא ילך בקלות, ויהיו בדרך משברים ונפילות). אני חושבת שהרצון שלך הוביל אותך לחפש את הדרך שתציל אותך, ותכוון אותך ותעזור לך. הרצון יחד עם העקשנות ועוד תכונות נפלאות שיש לך (קל "לקרוא" אותן בהודעות שלך ובתגובות שלך לאחרים) הוציאו אותך מהבוץ והובילו אותך למקום טוב יותר. תוך כדי קריאת ההודעה שלך חשבתי על עצמי. (כתבתי פה בעבר הלא רחוק אם את זוכרת) מתפקדת, מרגישה די בסדר, חודשים רבים עברו מאז הדיכאון המז'ורי . ובימים אלה, יש לי תחושה שבהדרגה איטית (בערך כמו שזה התחיל אז) זה הולך ומתקרב שוב. יכול להיות שאני טועה, וזו סתם תחושה. ויכול להיות שגם אם שוב אפול לתהום הזו, זה יהיה הפעם שונה, אחר, אולי קל יותר. (איך אפשר לדעת בכלל ??) אני לא מרגישה קורבן, לא מרגישה מסכנות, תקועה בבוץ הזה (כרגע לא עמוק כל כך ), אבל ממש לא רוצה לצאת ממנו. להיפך, רוצה אפילו להיכנס לתוכו,יותר עמוק, הכי עמוק. רוצה שלא יהיה לי אכפת שאני צריכה להתפרנס, ואיך המשפחה תגיב, ואיך האחרים יגיבו ומה יהיה. רע לי איתו, ולא טוב לי בלעדיו .... מוזר, אולי "מטורף". אבל ככה זה אצלי. אני מרגישה שאני חיה בשביל האחרים. שהאחרים לא יסבלו, שלהם לא יהיה קשה, זה מה שגרם לי לטפל בעצמי ,לחזור לתיפקוד מינימלי, ולצאת מהדיכאון. אני לא רוצה לרצות, ולא רוצה שיעזרו לי וזו הסיבה שאני נשארת בבוץ . מצטערת אם חזרתי על עצמי.

לאחת השניה, תודה על התגובה שלך. אני חושבת שאת כן בדרך. לצאת מדיכאון זה קשה, וזה תהליך שלוקח שנים, ואולי כל החיים. כי כל החיים יש את הפחד שזה יחזור, כי הדיכאון לא ממש נעלם אלא נשאר רדום, אורב באיזו פינה, כמו מפלצת שנרדמה אבל תמיד יכולה להתעורר, וגם כשהיא רדומה היא לא רדומה לגמרי, וכל מחשבה פחות נעימה שעוברת במוח כבר מזכירה לנו אותה, את המפלצת, את הבוץ התובעני שלה, את חוסר הרצון. הרי חוסר הרצון היא היא מהותה של המחלה הזאת. ואל תאשימי את עצמך בזה. זה לא עניין של שחור או לבן, הרצון הזה. בעיני זה כמו איזה מאזניים שבהם יש רצף של כמות אנרגיה- אנרגיית אור ואנרגיית חושך. אנרגיית החושך היא מאד שואבת ובעלת עוצמות לא מבוטלות. אבל זה סיפור של רצף, לא סיפור דיכוטומי של כן או לא. סיפור של גוונים, של מינונים, של כמויות. אנחנו החולים במחלות אפקטיביות לא שונים באופן מהותי משאר האנשים, רק בעוצמות, לכל אדם יש את המחשבות על מוות, ואת הרגעים של רוממות הרוח, אצלינו זה רק חזק יותר. גם אצלי הדברים הם לא תמיד כאלה מושלמים כפי שאת מתארת, אל תשכחי שגם לי היו חודשים ארוכים בהם הרגשתי בדיוק כמוך- מן טעם- לא טעם, מן חוסר רצון, מן תחושה שאני לא חיה את החיים האלה בדיוק בשבילי. אבל בעיני אלה סימנים של קשיים בדרך,ולא של זה שאת לא בדרך. הנה, את מאמינה. הנה, את כותבת. הנה, את חייה עדיין, לא מאבדת תקווה, אולי לא במינונים שהיית רוצה להיות בהם, אבל בכל זאת. זה לא מוזר איך שאת מרגישה, זה מוכר לי מאד. ויחד עם זאת, אני חושבת שאמונה עדיין עוזרת. גם לך. ואני גם מאמינה שהדברים יכולים עוד להשתפר, בשביל עצמך ובשביל כולנו. יודעת שיש לך הרבה מה לתרום מנסיונך גם בפורום וגם בכלל. ואת עושה את זה כבר עכשיו, כשאת כותבת לי... מאחלת לך שנה אזרחית טובה ומשוחררת מכאב נפשי, כמה שרק ניתן. לך ולכל שאר החברים בפורום. תמי.