האם המחלה נפרדת מהאדם?

לסטודנטית לפסיכולוגיה ולכולם, אני רוצה להעלות כאן שאלה הקשורה לריפוי וקשורה להתייחסות שלנו החולים למחלות מהן אנו סובלים. סטודנטית לפסיכולוגיה - את אמרת שקל לך להתייחס למחלות הנפשיות כנפרדות מהאדם, וכך את רואה גם את הריפוי. אני רוצה לשאול את כולכם, האם גישה זו נראית לכם אפשרית? האם אנחנו נפרדים מהמחלה שלנו? האם אפשר לעשות חיצוי ביני לבין הסימפטומים שלי? לבין החוויות הכל כך עוצמתיות שחוויתי בזמן הפסיכוזות, המאניות, והדיכאון הקשה? להפריד ולהגיד- התכנים של השיגעון האישי שלי, הם רק סימפטומים, ואין בהם ולו כלום מאישיותי?? הרי הפסיכוזה- שלי היא, ובתוכה גלומים הקונפליקטים הפסיכולוגיים שלי, האמונות שלי, הדעות הרוחניות שלי, האופי שבה אני חווה את העולם גם בזמנים לא פסיכוטיים, אלא שבפסיכוזה הכל מתעצם ומתערבב, כמו באיזה בלנדר עצום, כמו בתוך חלום שלוקח את חומרי היום ומתרגם אותם לשפה אחרת. והדיכאון שלי, גם זה שבמהלכו ניסיתי להתאבד, וגם האחרון, הרי הוא חלק כל כך מהותי ממי שאני, כל כך מהאופן שבו אני חווה היום את העולם, עם התובנות וההישגים אליהם הגעתי, הרבה דרך הכאבים הגדולים בהם הייתי. והאם יכול להיות ריפוי, ריפוי אמיתי, כשהמטפל נאחז בקרנות האבחנה, בקרנות המקצוע, באמונה ש"לי זה לא יקרה", שהוא מחוסן- מפני השיגעון, דיכאון, מאניה, חרדה ושאר מיני מריעין בישין? בעיני ריפוי אמיתי יכול להיות רק דרך אמפתיה. דרך החוויה שהמטפל חווה את הסבל של המטופל. דרך זה שהמטופל חש שהוא לא לבדו בסבל שלו, שלעיתים המטפל אפילו מתערבב איתו בכאב שלו, ומתוך העירבוב הזה מגיש לו יד, נותן לו כוח, לצאת מהמקומות הקשים האלה, בהמון תמיכה ואהבה? אני זכיתי בכזאת מטפלת. שהיתה איתי בחוויה, ממש הרגשתי אותה נכנסת איתי לאותם מקומות, וכל הזמן מזכירה לי את כוחי, מחזיקה בשבילי את התקווה, ולא עוזבת אותי אפילו לרגע אחד, מלווה אותי בטלפונים יום יום במשך שנה שלמה, והיו ימים שהדבר היחיד שהחזיק אותי בחיים היה הקול שלה בטלפונים האלה. אני לא מאמינה שיש דרך אחרת לריפוי. ולא מאמינה שהחיצוי הזה בין האדם למחלה אפשרי. כמובן שאבחנות חשובות למתן טיפול מתאים וכו'. רק צריך לדעתי מאד להיזהר שאבחנות אלה לא יחצו בין המטפל למטופל, ובין המטופל לבין עצמו. שנהיה כולנו בריאים, תמי.

לתמי- לפסיכיאטרים מאד חשוב שהמקצוע שלהם יהיה חלק מעולם הרפואה, הם עד היום נאבקים לקבל "לגיטימציה" מרופאים מתחומים אחרים, שלעיתים מזלזלים בפסיכיאטריה, כי היא פחות מדעית ופחות ביולוגית מרפואה של מחלות גופניות. עובדה- ב-DSM4 אין בכלל מחלות אלא רק הפרעות (DISORDERS). כלומר אין עדיין בסיס מדעי להגיד שיש בכלל מחלות נפש. הפסיכיאטריה היא כיום ביולוגיה נטו ואין כמעט בכלל התיחסות למאפיינים של אישיות. אבל את פסיכולוגית ולא פסיכיאטרית ודווקא בדיספלינה של פסיכולוגים לאישיות יש מרכיב מרכזי הרבה יותר מאיבחון סימפטומים חיצוניים. עפ"י הפסיכולוגיה (במיוחד הדינמית) כמובן שיש קשר לאישיות ואי אפשר להפריד אותה מהביולוגיה.

דור היקר אתה כל כך צודק על הלחץ של הפסיכיאטרים להחשב רופאים, על הדיכוטומיות המלאכותית כל כך לטעמי בין מחלות גוף למחולת נפש, ועל ההשלכות הלא טובות שזה מביא לכל העולם הטיפולי. אתה מבין, בתוך עמי אני יושבת, וגם אנחנו הפסיכולוגים הדינאמיים, לפחות חלק מאיתנו, נורא רוצים להחשב "מדעיים". ואז נאחזים בכל מיני כלים איבחוניים כמו הDSM כאילו היה איזה תנ"ך. כאילו כך אפשר להבין ולפרש את הנפש. וגם התיאוריות הפסיכודינאמיות הן לפעמים כל כך מאבחנות ושיפוטיות, שלי אישית זה כואב, כבר כתבתי על זה ברשימות הקודמות, הפעם רציתי להתייחס לדבריה של סטודנטית לפסיכולוגיה על הדיכוטומיה שיש בין האדם ומחלתו כמנגנון הגנה של המטפלים כשנתקלים בכאב נפשי. משהו כמו כירורג שמנתח ומשאיר את הרגשות שלו בחוץ, כמובן בהקצנה. ורציתי לטעון שבמקצוע כמו שלנו זה בלתי אפשרי. הלב צריך להוביל. ואולי ככה זה תמיד כשמניחים קצת לספרי האבחון ומתבוננים מקרוב בחוויה האנושית. תודה לך דור שאתה תמיד כל כך זמין כאן בשביל כולנו, בענייני תרופות ובנושאים אחרים, יש לך כל כך הרבה ידע וכל כך הרבה זמן וסבלנות. יישר כוח. חג שמח לכולנו, תמי.

שלום תמי נדמה לי שמזמן לא כתבתי כאן, אולי שבועיים? או שאני טועה. אבל אני ממשיך לעקוב בהתמדה. פעם היה לי חשוב לומר שהמחלה היא לא בדיוק מחלה אלא חלק מהאישיות שלי, אבל היום אני כבר לא כל-כך משוכנע בזה. אולי דווקא יהיה לי הרבה יותר נוח לטעון שהיה לי מעין התקף נפש על משקל התקף לב, ואחרי שעברתי אותו ואני מיוצב על ידי תרופות אני יכול לשים אותו מאחורי ולחיות את החיים שלי כאילו שהוא לא קרה. זה כמובן לא לגמרי נכון, כי אני לא מצליח לשים אותו מאחורי והנושא עדיין מעסיק אותי, לדוגמה אני ממשיך לכתוב כאן, ואני עדיין חושב מדי פעם על ה"הארה" שלי ועל מה שאני יכול להסיק לגביה, וגם על הדיכאונות החמורים שהיו לי. אני בעיקר נורא מפחד מכל שינוי כלשהוא במצב רוח שלי. הנה רק לפני כמה שבועות כתבתי כאן בפאניקה שאני נכנס לדיכאון, וגם התקשרתי באופן בהול לרופא שלי וקיבלתי תרופות נגד דיכאון, עברו כמה ימים והחלטתי שיצאתי מהדיכאון וגם הפסקתי את התרופות נגדו. האמת היא שיכול להיות שיצאתי מהדיכאון בגלל נסיבות חיצוניות חיוביות. יש לי ככל הנראה מערכת יחסים חדשה, אם כי אני לא ממש בטוח לגביה. יכולתי לכתוב שאני קצת מאוהב, זה כנראה יותר יעיל מרסיטל. נו, אני סוטה מהנושא. אני חושב האם המאניות והדיכאונות שינו באופן עמוק את התפיסה שלי לגבי העולם, והרי אין לי ספק שמשהו מהותי בי השתנה בגלל ה"מחלה". העולם התגלה לי במלוא העוצמה כאשליה גדולה כחלום כמשהו לא ממשי. הזמן והמרחב התגלו כדבר שאיננו מוחלט וברור. טוב, תמי, האמת היא שאין לי בדיוק תשובה ברורה בנושא. אני אמשיך לחשוב על כך ואולי אכתוב כאן עוד על זה. ביי מיכאל