לד"ר הידש-הפרעת אישיות גבולית

כתבת לתמי "אני אישית מעדיף כמעט ולא להשתמש באבחנה זו בגלל המשמעויות השליליות שהדביקו לה". אפשר לדעת מהן המשמעויות השליליות שהדביקו לאבחנה זאת ומי הדביק אותם? האם מדובר ב"רופאים" פסיכיאטרים? אתה טוען שמזייפים אבחנה או שמדובר באיבחון שגוי?

אני בטוחה שגם תקבלי תשובה יותר מקצועית מד"ר הידש אבל בינתיים, מקובל להתייחס לאבחון של הפרעת אישיות גבולית כאל אבחון יתר. מאחר והפרעה זו כוללת את כל הסמפטומים של כל הפרעות האישיות האחרות אך עדיין לא כוללת סימפטומים מספקים לאבחון של מחלות מציר 1 ב DSM (דיכאון, סכיזופרניה, מאניה דיפרסיה, הפרעות חרדה וכו') למעשה כל מקרה שלא מתאים לאף אבחנה אחרת מאובחן כ"אישיות גבולית" מסתבר גם שמבחינה קלינית אבחנה זו זוכה להכי פחות הסכמה בין שני מאבחנים שונים. הסטיגמות המקצועיות השליליות (בקרב פסיכולוגים ופסיכיאטרים) הן בעיקר האמונה שמי שאובחנו כבעלי אישיות גבולית אינם ניתנים לטיפול, ולכן הטיפול עצמו הרבה פחות חדור התלהבות ותקוה לשינוי אם המטפל מאמין באבחנה. באופן כללי הדבר נכון לגבי כל אבחנות הפרעות האישיות. מאחר וזו "אישיות" (משהו יותר קבוע) ולא "מחלה" הסיכוי לריפוי הוא יותר נמוך והמוטיבציה להעניק טיפול בהתאם. בספרו הראשון מתאר יורם יובל מקרה של מטופלת שהופנתה אליו עם אבחנה של הפרעת אישיות גבולית ואת חוסר המוטיבציה שחש עוד בטרם נכנסה המטופלת לחדרו. נתון מעניין נוסף (ומעורר מחלוקת) ישנם מחקרים המראים שאחוז מאד גבוה מקרב אלה שאובחנו ב"הפרעת אישיות גבולית", שהן כמעט תמיד נשים, סבלו מהתעללות מינית בילדותם. מה שגורם לחשוב, אולי זו כלל לא הפרעת אישיות אלא תגובה לטראומה?

לרינה תודה לסטודנטית, מבחינתי את כבר יכולה לקבל את התואר....וכמובן שאני מצטרף לדבריך. כל טוב דר' גיורא הידש