העולם המאבחן ומה הוא עושה לי

אני רוצה לשתף אתכם בקושי שיש לי עם האבחנות הפסיכולוגיות, הפסיכיאטריות, לא במובן של איזו מחלה יש לאדם ואיזה טיפול מתאים לאיזו מחלה או בעיה, אלא במובן שבו האבחנה, התווית, הופכת לעיקר, ואיפה האדם שבתוכה? האם אנחנו מסוגלים לראות את עצמינו מעבר למחלה שלנו, לא להשתמש במחלה כקולב או כתירוץ, לא להתקבע בתוכה כבמן שריון הגנה שחוסם אותנו מלחוות את העולם בצורתו השלמה והמלאה? ואולי השאלה שאני שואלת מופנית יותר למטפלים מלמטופלים. כלומר, מופנית למטפלת שבי, ולא למטופלת. אולי זו שאלה פנימית כזאת שתמי החולה, המטופלת, שואלת את תמי הבריאה, המטפלת: האם האבחנות חשובות לתהליך הטיפולי, עוזרות לו, או מרחיקות את המטפל מהחוויה של המטופל, כי הן כבר שמות אותו באיזו קופסא או תיאוריה של המטפל, במקום להקשיב לתיאוריה של האדם על עצמו, על העולם? אני חושבת שאנחנו כבני אדם זקוקים לתיאוריות שיסבירו לנו את מה שאנחנו חווים. אנחנו מתנסים, ואז מנסים להסביר לעצמינו מה חווינו. ואז השאלה היא באיזה תיאוריה משתמשים? הרי יש כל כך הרבה דרכים שונות להסביר את המציאות החיצונית, ובטח שאת הפנימית. ונכתבות כל כך הרבה תיאוריות להסביר את הנפש האנושית. ונכתבו גם הרבה ספרי איבחון. אני מאד סבלתי מהמאבחנת הפנימית שבי. הרגשתי שהיא שופטת אותי במונחים צרים של סימפטומים וקווים אישיותיים, שאי אפשר להזיז, אי אפשר לשנות. מטפלים שאיתם אני עובדת אומרים הרבה פעמים "טוב, הוא בורדרליין". ואני שואלת אותם ואת עצמי- האם אנחנו רואים את האדם שמעבר לאבחנה, מעבור לשיפוט של המחלה או הבעיה הנפשית? האם אנחנו רואים גם את הכוחות, את היכולות, את חצי הכוס המלאה? האם עוזר לנו החולים לחשוב על עצמינו כל כך הרבה במונחים האלה של "אני משוגע" "אני ביפולרי" "אני סכיזופרן" במקום- אני תמי, אני מיכאל, אני X וכל כך הרבה דברים מאפיינים אותי חוץ מהמחלה שלי, חוץ מהתווית הזאת, הDSMית שאותי לפעמים כל כך פוצעת, כמטפלת, להגדיר את המטופלים שלי במונחים הקרים האלה, ולשכוח איזה אנשים אלה, מעבר למחלה? אז הבאתי את הקושי הזה שלי בהדרכות. המדריכים שלי לא לגמרי הבינו על מה אני מדברת. אמרו שאולי הבעיה שלי היא באינטגרציה של התיאוריות לתוך הטיפול. ואני הרגשתי שזה מעבר לחוסר הנחת שאני חשה מול מושגים פסיכולוגיים שאיני מכירה עדיין מספיק. הרגשתי שלפעמים המושגים האלה כל כך גבוהים, כמו סינית, ואיפה האדם בתוך כל הפסיכולוגיזציה הזאת? אולי זה חלק מהקושי שמאפיין אותי כפסיכולוגית-חולה. החיצוי הזה בין החוויה לבין האבחון. הקושי להתרחק, לשפוט, לתת תוויות, מתוך הכאב שזה מעורר בי ועורר בי במשך כל התקופה שאני גם וגם- גם משוגעת, גם מטפלת, גם מרפאה, גם פצועה. ואולי איני אוהבת את האבחנות כי תמיד הן מרגישות לי כחצי הריק של הכוס. למרות שאני יודעת שאי אפשר בלעדיהן. ויש בהן המון דברים טובים ומקלים. ואי אפשר בלי איבחון. אבל האם כשמטפלים, ממש ממש חייבים כל הזמן לזכור את האבחנות האלה בתוך הראש? מה דעתך דר' הידש? מה דעתכם אתם? תודה וחג אורים שמח, תמי.

היי תמי, לדעתי הרבה אנשים נמצאים בטיפול פסיכולוגי מבלי שהודבקה להם תווית פסיכיאטרית. בפסיכיאטריה זה כמובן שונה, כי הפסיכיאטריה מנסה לעבוד כמו הרפואה הכללית. נכון שאת פסיכולוגית ולא פסיכיאטרית, אבל את עובדת במרפאה פסיכיאטרית ולכן אצלכם זה עובד בכזאת צורה. ישנם פסיכולוגים רבים שאינם עוסקים כלל באיבחון, כי לדעתם אין בזה ערך טיפולי. האם היית בפסיכואנליזה? לדעתי זה יכול לתרום מאד לכל מטפל בבריאות הנפש. חג שמח, דור.

לדור אני "בוגרת" של די הרבה שנות טיפול. המטפל המשמעותי הראשון שלי היה פסיכואנליטיקאי, לא הייתי אצלו ממש בפסיכואנליזה עם הספה והכל, אבל היה טיפול אינטנסיבי, שהתחיל 4 פעמים בשבוע כמה חודשים, בהדרגה עבר לשלוש פעמים, פעמיים ופעם בשבוע במשך 4.5 שנים. כמובן שהגעתי לטיפול הזה לא כחוויה אלא בגלל מצוקה מאד גדולה בה הייתי כשהתחלתי את הטיפול- דיכאון, נסיון אובדני, אחרי משבר מאני ופסיכוטי. ואז עשיתי הפסקה של כמה שנים ובמשבר האחרון חזרתי לטיפול, הפעם באוריינטציה קצת אחרת- של פסיכולוגיית הסלף, מכיר? פסיכולוגית מצויינת, מאד מאד עזרה לי, סיימתי את הטיפול איתה לפני מספר חודשים, שיתפתי אתכם כאן בפורום בייסורי הפרידה ממנה. ועכשיו אני הולכת להדרכה פרטית. אני משתפת אתכם בייסורי ההתמחות שלי. בקושי לפעמים להקשיב לפסיכולוגים שאיתי, לשפה המקצועית שלפעמים נשמעת לי מתנשאת, לא מכירה בסבל האמיתי אלא פועלת מתוך הגנות התפקיד, כשהאבחנות הן רק הקטגוריה החיצונית לעמדה כזאת. וזאת בדיוק היתה השאלה- מחאה שלי- עד כמה זה עוזר, גישה כזאת, מקצועית כזאת, רפואית כזאת, כשאנחנו עוסקים בדיני נפשות, כלומר בטיפול. לי זה עזר במקומות מסויימים, של להבין את המחלה שלי, ובמקומות אחרים כבל אותי בסטיגמה פנימית שהכבידה עלי והכאיבה לי. היות והסיפור האישי שלי הוא סוד בעולם המקצועי בתוכו אני פועלת, לפעמים אני מרגישה שאין לי מקום לבטא את הקונפליקט הפנימי ביני לביני, לוכן אני כותבת כאן. אולי לא הכל ברור לכולם, אולי גם אני כותבת כאן בשפה מקצועית? תגידו אם כן. תודה דור שאתה כל כך זמין ומתייחס לכולנו. חג שמח, תמי.

תמי כולנו מגיל צעיר ממויינים ומקוטלגים לפי שיכות למעמד מסויים, לצבע, למין, לרמת לימודים, צבא, שיכות פוליטית ועוד . החברה של היום ממהרת לאבחן ולנסות לפתור בעיות , לפעמים עוד לפני שהן נוצרות אני לא זוכרת רטיליו בילדותי לטוב או לרע אני לא יודעת .אבל בן של חברה שלי כבן 9 אמר לה" אני חושב שיש לי הפרעת קשב " איך ילד יודע ומהיכן ? את תמי אשה ואם נשואה פסיכולוגית ובי פולר וזה תלוי בך היכן את מציבה את הנתונים האלו ומי הראשון בחשיבות האופי היהודי נותן לסבל ולצרות מקום ראשון ,לדעתי אנו אוהבים להיות אומללים ולאמלל אחרים , אני חייה כבר שנים מחוץ לישראל ורואה את הפשטות וההשלמה אצל עמים אחרים , ואני לפעמים מקנאה בהם. האיבחון חשוב לדעתי כדי לדעת איך לטפל לחקור תופעות דומות וכו אבל לפעמים גם שגוי ומקומם אני זוכרת את הביקור הראשון של הבת אצל רופאה היא לא הרימה את הראש מהשאלון ורק הקריאה מתוכו במשך כמעט שעה - היה לך התקף פסיכוטי- יש מחלות במשפחה - כמה זמן את מרגישה- כך ועוד ועוד .... זה היה מעליב מעט . אני לא יודעת אם עניתי על מה ששאלת אבל הבנתי את מה ששאלת ממני

אמא רחוקה אני חושבת שהדברים שלך חידדו לי מה מפריע לי. קודם כל, זה באמת העמדה המתנשאת פטרונית שיש לאנשי מקצוע מסויימים עבורם חולה הוא עוד שם בטופס, כמו במקרה של הבת שלך. דבר שני, זה איך רואים במחלה רק את הדברים הרעים, ולא איך ניתן להפוך כל משבר לנקודת צמיחה, ואפילו להשתמש בו בעבודה ובחיים. כואב לי שאני נאלצת להסתיר, לא כי אני רוצה להשתמש במחלה שלי ככרטיס ביקור, אלא כי אני מאמינה שאני יכולה מאד להעזר בה בעבודה שלי, ואני עושה את זה מול המטופלים, לוא דווקא תמיד בשיתופים אישיים אלא ביכולת שלי להתחבר לדיכאון או לסבל עמוק בלי להיבהל ממנו, ובלי להזדקק כל כך הרבה לתוויות כדי שיגינו עלי כאיש מקצוע מפני האדם החולה. יש בי פצע על ההסתרה. זה מעוות בעיני, החשדנות שיש למערכת שלנו כלפי מטפלים שסובלים או סבלו ממשבר פסיכיאטרי כזה או אחר. שמעתי שהיתה כתבה בידיעות אחרונות של סוף השבוע על פסיכולוגית מומחית, בכירה, שרצו לשלול לה את הרשיון בגלל שחלתה בדיכאון! והמטופלים שלה הם שעמדו לימינה. זה עצוב הדו פרצופיות הזאת. ההסתרה. כאילו המחלות האלה הן גנאי, פשע או מום. והרי פסיכולוגים אמורים להיות אלה שעוזרים לחולים להשתחרר מהסטיגמה הפנימית, אז מה עושים כשהם עצמם שבויים בסטיגמה כזאת על מחלות נפשיות? אז אני כואבת כשמתייחסים לאדם כאל המחלה שלו. אני תמי. יש לי שתי בנות, אני נשואה, פסיכולוגית, וסובלת ממניה דיפרסיה. מתוך המקום של המחלה אני גם מטפלת. זה המקום היחיד שאפשרי בעיני להתחבר לכאב של אדם אחר. אין מקום אחר לריפוי. רק חיבור של פצע לפצע. לוא דווקא תמיד במילים, אלא בחוויה. תודה לך אמא רחוקה על דבריך. חג שמח לך ולמשפחתך, תמי.