אפילו לא ברור אם אני מבקשת עזרה

אני כותבת סתם - -אתם לא חייבים לקרוא את הגיבוב (מן הסתם) שיכתב כאן. עוד יום רגיל; כאילו בסדר; כשנה אחרי שיאו של השפל הדכאוני. אבל עדין לא רוצה דבר. פועלת כמו אוטומט - אם פועלת... (וגם אז בקושי) לא נטרדת במחשבות הרסניות כבעבר (רק לפרקים, ובאופן הרבה יותר קל) אך גם לא מחייכת בלבי, לא מקווה, לא שואפת ולא רואה כל מוצא. "לא חיה בכלל" - יונה וולך - לא? (אני אלך לחפש את השיר הזה בספר; למרות שאצלה בערך כל שיר הוא דגימת דכאון). בעיקר "לא-" - שמתם לב?? המצב הלכאורה יותר טוב שלי כלל לא מביאני לשיפור/ העמקת/ שכלול הקשרים שלי עם העולם, עם אנשים. אני כלל לא חשה את הכמיהה לאינטראקציה עם החוץ. האמת שעדיין נותר בי רישומו של פחד עמוק שאני לא ראויה לכל קשר, שלעולם לא יהיה לי קשר, שאני לא מסוגלת לכך: לא מסוגלת לאהוב, להיות חפשיה לצדו של אדם אחר, להיות מספיק לא ריקנית על מנת שאוכל להביא אתי משהו לקשר. ומבחינה זו המצב רק הולך ומחמיר... אם אפילו בשיאו של הדכאון עדיין נאבקתי על מספר קשרים שהיתה להם חשיבות מיוחדת עבורי (נאבקתי ממש - בשיניים ובציפרניים, בנשימות אחרונות, בנואשות נוראה - מה שבטח התפרש מצדם כתובענות) הרי שעתה שולטת בי מגמת הויתור - אינני רוצה עוד להיאבק, לספוג רע (ריבים, ביקורות, סכנה של אכזבה, כשלון) במחיר של כמה רגעי טוב (שיופיעו-אולי - בעוד כמה שנים). אני עייפה... הייתי עייפה גם אז. מה אעשה? הבדידות רק מעמיקה; ומה שאף נורא מזה- היא הופכת הרגל; יש לה אפילו כח משיכה משלה. תודה לכל מי שהגיע עד הנה. שולמית

לשולמית קראתי בהתרגשות את דבריך ואני מקווה שתמצאי קשר משמעותי אשר עשוי לשפר את הרגשתך במידה רבה. תשמרי על עצמך הידש