מתי זה יעבור לגמרי?

דר' שלום רב! עקב חרדה חברתית , אני מטופלת בציפרלקס (2 כדורים ליום) כ-7 חודשים המצבי רוח השתפרו , אך עדיין אני לא מרגישה "חיה" , שום דבר לא מרגש אותי דברים שאהבתי בעבר - קריאת ספרים, צילום, אמנות כבר לא מעניינים אותי. אני כל הזמן חושבת על העבר, שלמרות שגם הוא לא היה "משהו" הוא עדיף על פני היום, כל הזמן מחשבות על לפני הדיכאון הקל- דיסטימיה. הדיכאון התחיל מגיל 18, וכיום אני בת 22.5 הפסיכיאטרית שלי אומרת שבמקרה שלי צריך לחכות הרבה זמן, משום שזה מצב כרוני שהחל מהילדות. אך המצב הזה מייאש אותי משום שאני נמצאת בו כבר הרבה זמן ונכון שיש שיפור אך לאחרונה אני מיואשת, ואף בוכה על החיים שלי הדפוקים האלה בשבוע האחרון המצב רוח שלי לא היה משהו ( כניראה שבתוספת למחזור החודשי) ואתמול זה היה השיא , הייתי מדוכדכת מהבוקר ולא היה בא לי ללכת לעבודה שרק התחלתי אותה. כל הדרך באוטובוס רציתי שכבר היום ייגמר עוד לפני שהוא התחיל .( וכבר סיימתי את המחזור , אז זה לא קשור אתמול למחזור) . ואני שואלת את עצמי בשביל מה אלהים ברא את זה, את הסבל הזה והדכדוך שלא מרפה. בקיצור אני לא יודעת מה לעשות, כבר אין לי סבלנות לחיים האלה. בעוד כחודשיים- שלוש אני אמורה להשתתף בסדנה לחרדה חברתית, ואני לא רוצה לפתח יותר מידי ציפיות כי התאכזבתי כבר פעמים רבות. אגב כבר היה לי טיפול פסיכותראפי כחודשיים בערך, שעזר לי בתקופת הבילבול והדיכאון היותר חמור שהיה לי אך הפסקתי אותו כי הרגשתי שאני לא זקוקה לו כבר, והוא לא מטפל לי בבעיה הנקודתית שזה חוסר יכולת לפתח קשרים עם אנשים, פחד להתקרב לאנשים. דוקטור בבקשה תעזור לי, תנחם אותי ותגיד לי שזה יעבור כבר אמור לי משהו מהניסיון שלך עם אנשים במצבי אני לא יכולה יותר..... בתודה מראש הילדה שרוצה להתרגש ולחיות מאוד!!!

לילדה שרוצה להתרגש ולחיות מאוד, דברייך נגעו לליבי, נשמע שעברת הרבה בחיים, וכל מה שעברת השאיר בך סימנים שאת ממשיכה ללכת איתם, לפעמים סימנים כואבים, ולמרות הכל את ממשיכה לצעוד בשבילים של החיים וממשיכה לרצות שיהייה לך טוב יותר. צריך הרבה כח בשביל לחיות כמו שאת מתארת. והכח הזה הוא כולו שלך. לפעמים החוויות של העבר מצטברות וההווה נהייה מסובך יותר, ואז צריך מישהו שיעזור לנו להתיר את הפלונטר, לאט לאט. אני גם עברתי דברים לא קלים בחיים, לכן אני כותבת אלייך. אני חושבת שאולי כעת זה הזמן שלך ללכת לטיפול, למטפל שיעזור לך להתיר את הפלונטר ולרקום מחדש סיפור חיים בכיוון שאת מאחלת לעצמך, אבל טיפול הוא עבודה משותפת ממושכת, לא רק הקלה זמנית של כאב. אולי דווקא כאשר הכאב נעלם אז אפשר לעשות את העבודה הטיפולית היותר טובה, כי אז יש כוחות לבנות דברים חדשים, תפיסות עולם חדשות לגבי אנשים ולגבי עצמנו, מערכות יחסים, קשרים. אני מקווה שתמצאי בעצמך כוחות ללכת לטיפול ולהתמיד בו, כי לפעמים זה גם דורש מאמץ וכוחות, אבל זה יכול להשתלם. אולי הציפייה כעת לסדנה מעוררת בך כל מיני מחשבות, גם תקוות, אבל גם פחדים מאכזבה, וזה מאוד טבעי ובטח לוקח כוחות ואולי משפיע על תחושת העייפות מהחיים כעת. אני מניחה שהתחושות האלו יכולות ללוות אותנו לפעמים אבל גם יכולות לעבור, וגם אם הן נמשכות אז אפשר להיעזר במטפלים בכדי להתיר את הפלונטר הרגשי הזה. מקווה שתמצאי בעצמך את הכח והסבלנות לטפל בעצמך, זה יכול לעבור אך זה דורש עבודה ממושכת, אני.

גם אני שואל את אותה השאלה-מתי הסבל הזה יגמר כבר?