????

לא יודעת למה,אבל הרגשתי שאני צריכה לכתוב. בערך כמו שהרגשתי בפעם הקודמת,לפני כחודש בערך, כשכתבתי - "סתם כי הרגשתי צורך לכתוב"...... הייתי רוצה שיהיה פחות סבל בעולם הזה. הייתי רוצה שהקרובים לי יהיו מאושרים,שלא ידאגו יותר שלא יפחדו יותר, שיהיה להם רק טוב וקל יותר. הייתי רוצה שיהיה יותר רגוע לכולם. יש לי תחושה שאם הכל מסביבי יהיה יותר רגוע וטוב, גם אצלי, עמוק עמוק בפנים, יהיה יותר טוב. המחשבה הראשונה שעולה לי בהקשר הזה היא שאז אוכל לעזוב את העולם בשקט. אין לי שום כוונות, והדיכאון דווקא חלף לו וכבר כחודשיים אני במצב יציב מאוד. אני לא יודעת למה התחושה הזאת מתלווה למחשבה הזאת למרות שאני לא בדיכאון. אולי זה בגלל שעמוק בתוכי לא הייתי רוצה לחיות בעולם הזה, ואני ממשיכה כי אין לי ממש ברירה אחרת (בשיא הדיכאון כשרציתי באמת לא להיות, פחדתי להיות מעשית וחששתי מאוד שהמשפחה תקבל את זה קשה וזה ידרדר אותה .) אני משועממת רוב הזמן,ואין לי מוטיבציה להעסיק את עצמי בקריאה,לימוד או כל דבר אחר. אני מרגישה מוזר. כבר לא נעים לי עם החברות,די נמאס לי לדבר איתן,ואין לי ממש על מה אני מרגישה שהכל כבר השתנה . אני לא מחפשת את האושר, לא מרגישה אותו אפילו קצת. הנאה ?כבר לא מהדברים שאני מסוגלת להרגיש באמת, או לחפש להרגיש. את הטפול הפסיכולוגי שלי אני מסיימת ממש השבוע,למרות שהמטפלת שלי מתעקשת מאוד שצריך להמשיך ולעבד דברים למרות שהמצב השתפר. אבל לי כבר נמאס, חצי שנה הספיקה לי. אין לי כבר שאיפות כמו בעבר. מבחינתי, הטיפול מציג איזו אופטימיות לא מציאותית שאפשר לשנות,להבין דברים ,וללמוד להתמודד עם דברים כדי שיהיה יותר קל. ואני אומרת - ס ת ם בולשיט. לא רוצה שינסו לשכנע אותי במה שאני לא מאמינה.לא רוצה לחשוב אחרת,לא רוצה להבין את הסיבות והגורמים. אני רק רוצה שיהיה יותר קל וטוב לקרובים שמסביבי, ולכולם !!

לאחת השניה אני יודעת שזה פועל הפוך, קודם יהיה טוב בפנים, ואז החוץ יצטרף. השינוי תמיד מתחיל מבפנים. את מתארת מצב שבאמת לא נעים להיות בו. לא ממש דיכאון, אבל איזו ריקנות, חוסר טעם, ובעיקר חוסר אמונה שהדבר יכול להשתנות. קשה להיות במצב כזה. ואני רוצה להציע לך עוד אפשרות. יש מצב שתרגישי אחרת. זו גם עניין של בחירה. ואני לא רוצה לעצבן, לא רוצה להיות כמו הפסיכולוגית הזאת שלך שמציעה לך תקווה במקום בו שרוי הייאוש, מקום בו הסיבה הכמעט יחידה שאת נשארת איתנו זה חוסר הרצון שלך לפגוע במשפחתך. מי יודע מהו המוות, שכל כך הרבה חולים כמוני וכמוך משתמשים בו כמפלט, כסיום של הסבל, כהזדמנות להתחיל שוב מהתחלה. ככה הייתי כשבלעתי את הכדורים. לא יכולתי לשאת את הקיום העכשווי שלי. נראה היה לי שדברים לא ישתנו, ישארו רויים בסבל. כאילו זה כבר מאוחר מדי בשבילי לחיות את הגילגול הזה. כאילו אבוד לי. כי אני חריגה מדי, משוגעת מדי, לא שייכת. זה היה אחרי משבר פסיכוטי די חריף. והייתי תוך כדי לימודים, והרגשתי כל כך תלושה, כל כך לא שייכת. והייתי אצל פסיכיאטרית שהיתה לי אז, והיא אמרה לי- תשימי אודם, תתקשטי קצת. ואני, אף פעם לא אהבתי אודם, מה פתאום עכשיו אני אשים אודם? והתחלתי להרגיש עוד יותר חרה- הנשיות שלי חרה, החיים שלי חרה, אני חרה. ויצאתי מהטיפול הזה, האומלל, ורבתי עם אמא שלי, שגם האשימה אותי שאני לא לוקחת את עצמי בידיים. ואז, בלילה, הייתי בבית של ההורים, בת 27, רווקה, חולה ואומללה, והיו לי במגירה הכדורים האלה, וחשבתי לי- אני אקח אותם, ואתעורר בגילגול אחר. אדלג על הסבל הנוכחי ואתחיל שוב מהתחלה. ולקחתי אותם, בכיור האמבטיה, בקהות חושים, אחד אחרי השני, 30 כדורים. ואז הלכתי לחדר של ההורים שלי, והערתי אותם. לא רציתי למות. רציתי עזרה יותר נכונה. וקבלתי אותה בסופו של דבר. בטיפול נמרץ, אחרי שהתעוררתי, אמרו לי שצעקתי "אתם לא מתייחסים יפה לחריגים". וכששאלו אותי למה לקחתי את הכדורים עניתי- כי אני רעה. הוי, מחלת הדיכאון. מחלה קשה קשה וכואבת. כל כך הרבה בדידות. ניתוק מהעולם. ניתוק מהתקווה. זה אולי הכי גרוע.. כאילו שיש משהו פנימי שמנתק את הזרם הטבעי האנושי שתמיד קיים בנו, של התקווה. מנתק תקווה ומעצים את רגשות האשמה. את לא סתם אחת. את אחת ויחידה. ואולי הטיפול שלך לא מתאים. אבל יש מצב לצאת מדיכאון, לא רק להכהות את הכאב. לצאת באופן כזה שמוצאים משמעות בחיים. שכותבים כאן בפורום, מתוך שליחות, כדי שאנשים אחרים יצאו מהסבל הזה. תילחמי שיהיה לך יותר טוב. אל תנתקי מגע עם חברות. תעשי מה שעושה לך טוב. אם הפסיכולוגית מעצבנת, תחליפי אותה. אולי טיפול באומנות? אולי משהו דרך הגוף? לפעמים מילים הן מיכשול. התפלספתי קצת הרבה אבל את בטח תסלחי לי. תרגישי טוב. תמי.

תמימי "מי יודע מהו המוות, שכל כך הרבה חולים כמוני וכמוך משתמשים בו כמפלט, כסיום של הסבל, כהזדמנות להתחיל שוב מהתחלה" בשיא הדיכאון שלי, המוות היה עבורי מפלט-סיום של הסבל כפי שציינת, אבל גם אז לא היה לי האומץ להשתמש בו. רציתי אותו, חשבתי עליו אבל לא הייתי מסוגלת ליישם. בלי המוות, את התחלת מחדש, אני חושבת שזה בגלל שפשוט רצית. רצית לחיות, רצית שיהיה אחרת. אני לא רוצה להתחיל מחדש. והאמת, שאני לא יודעת מה אני רוצה. כיום אין לי את הרצון למות ,אבל,גם אין לי את הרצון לחיות (על כל המשתמע מכך). ואין לי את הרצון שיעזרו לי . ובגלל זה כנראה הפסיכולוגית שלי מעצבנת אותי. בדרכה, היא משתדלת מאוד, משתדלת "להחיות" אותי וגם להחזיר אותי למצב "בריא" וטוב יותר,בערך כמו לפני כמה שנים.(את ה"החייאה" היא כבר עשתה,עכשיו היא מתעקשת על השלב הבא). אני קצת מבולבלת. לא רע לי, לא טוב לי, אני מסוגלת (מבחינה פיזית) להעסיק את עצמי,לצאת,לבלות,להנות, לבחור להרגיש אחרת. אבל נפשית אני לא רוצה,אין לי חשק זה בכלל לא מדבר אלי. כאילו שהמנגנון הזה נלקח ממני. זה אומר שהדיכאון עדיין לא לגמרי מאחרי ???? כשקראתי את תגובתך, חשבתי לעצמי - אבל אני לא בדיכאון כבר... לפעמים אני מרגישה שאני רוצה לחזור לדיכאון, שיהיה לי רע וכואב. כאילו שזה המקום היחיד שאני יכולה להיות בו.