מה המצב שאני נמצאת בו?

מה זה המצב הזה? ומדוע אני משותקת ללא יכולת לעשות כלום, הרי לא יכול להיות שבן אדם לא יוכל לעשות דברים ולו דבר קטן. בשום דבר שלא יצליח הרי זה מתכון להתאבדות אי אפשר לחיות בלי תקווה ובלי חבר, בעל ומשפחה, לא ניתן להתמודד לבד עם הכל. ואיך אני אלך לפסיכולוג/ית הרי איבדתי את האמון באנשים, מבחינתי אנשים הם דבר שמחפש לעשות לי רק רע ושלא נותן לנפשי הקטנה מנוחה, לא ביום ולא בלילה. אם הייתי יכולה לגור על אי בודד הייתי עוברת לשם ולא חוזרת לפה אל הבור הזה לעולם

בזמן האחרון אני חושבת על המוות לפעמים. עולות בראשי מחשבות של קפיצה מגשר אל תוך איילון. אז איך אני החייה שאני חושבת על המוות ומי יודע ממה אני אמות, הרי מצער אי אפשר למות ,(כמה חבל) אז אולי מהתאבדות?.? אין לי אפילו תינוק להתנחם בו והידיד החיה הזה שיש לי (רופא השיניים) אפילו לא ידיד כי הוא לא קיים בעולם שלי ,אנחנו נפגשים אם אפשר לקרוא לזה נפגשים, מכיוון שזה ממש מצחיק לקרוא לפגישות האלה פגישות כי הן נורא מופרעות כאלה, פעם בחודש במקרה הטוב. טוב לו אין סיכוי כבר אצלי שיחפש לו פרייארית אחרת לעשות ממנה שבר כלי, הפרייארית התורנית שלו. אז במה להתחיל? בלמצוא עבודה או חבר?

אלמונית יקרה אולי המצב שאת מתארת הוא דיכאון? עצובה הבדידות שעולה בין השורות של דבריך. עצוב הייאוש וחוסר האמון באנשים. הכאב עולה בין הדברים ומגיע עד אלי. ויחד עם זאת, דיכאון היא מחלה שחולפת, וניתן להאמין שוב באנשים, יש תקווה, יש אור, אל תתייאשי כי קודם כל אנחנו כאן, וחוץ מזה גם מחוץ לאינטרנט יש אנשים טובים שרוצים לתת לך יד, אם רק תתני להם. תלכי לראות איש מקצוע. אולי תרופות יעזרו? רק טוב, תמי.

תודה לתמימי ואני מצטרף לדבריה כל טוב דר' גיורא הידש