דר' גיורא הידש - מה עושים???

אני סטודנטית לפסיכולוגיה,בת שלושים. מאז שאני מכירה את עצמי סבלתי מחרדות, בתיכון את המבחנים ליוותה היסטריה שלי, לכן בחרתי מסלול לא מאיים. בצבא, נמנעתי ממפגש עם גורמים בכירים כדי למנוע מעצמי תחושה של חוסר ערך, ועל אף שקיבלתי זימון לקצונה בחרתי בתפקיד שהמפגש עם גורמים בכירים היה דל. ערך עצמי נמוך ליווה אותי, חוסר בטחון בעצמי ויתרה מכך - חוסר בטחון ברגשות שלי, לא סמכתי על עצמי, היה לי ברור שמפגש עם גורם "מאיים" עשוי להביא חוסר נחת, חרדה ואף תחושה של אובדן אנרגיה, יכולתי בקלות בעקבות מפגשים כאלה להיכנס לתחושה של עצבות. במהלך השנים, ובגלל שאני טיפוס "מטפל" נשאבתי לתוך יחסים (עם גברים ונשים) בהם אני המכוונת, אני המייעצת, אני היודעת, אבל כל מערכות היחסים הללו היו יחסים של נתינה בלעדית שלי, לא ידעתי לקבל חום ואהבה, לא ידעתי לפתח יחסים תקינים בהם יש שיוויון. אנשים / חברים רואים בי אמיצה, חכמה, יודעת, אבל תחושת האפסיות מלווה אותי כל הזמן משום שאני לא מצליחה להיות מסופקת, כל נפילה קטנה וכל כישלון גורר אחריו תסכול ונפילה אדירה שבה אני רואה שחורות, שופטת את עצמי בכבדות, בביקורתיות, מרגישה שאינני ראויה. תחושות אלה מלוות אותי עד היום. לפני כשבע שנים התחלתי טיפול אצל עובדת סוציאלית המתמחה בטיפול אישי. לקח לי שנים לבנות את האמון הנדרש על מנת לספר ארועי ילדות כואבים, לקח לי עוד יותר זמן לקבל את הילדה שהייתי, לסלוח לה, לאהוב אותה... החרדות אט אט התמעטו, ובאחת מהתקופות "נטולות החרדה" עשיתי את אחת הבחירות המשמעותיות ואף הטיבעיות בחיי - התחלתי את התואר הראשון בפסיכולוגיה. חרדות הבחינות כבר לא מורגשות, ואני די מצליחה, אפילו מעל למה ששיערתי. ולמרות ההתקדמות הזו, אני נמנמעת בתקופה האחרונה כמעט לחלוטין מקשר זוגי, אני מפחדת, חוששת מלחוש חרדה במפגש ראשון ואז לא לתפקד, להיות גולם מטופש, אני בונה לעצמי סנריו בו אי פוגשת את הוריו ולא יודעת אם אצליח לומר משפט אחד לא מגומגם, או מבוהל... ולכן נמנעת שוב ושוב ... ולכן, כשכל כולי מתוך תחושת החרדה באה תקופה "רעילה אף יותר" בה אני חשה מדוכאת, לא מעוניינת לצאת עם חברים לבלות, לא רוצה לראות אף אחד, חשה לא חברותית, אני במן בועה כזו שבה יש לי מן ערפל כזה במוח שמגביל את יכולתי לתקשר באופן טבעי. ובמקרים כאלה, ומאחר ואני לומדת וחייבת לתקשר אני משקיעה כל כך הרבה אנרגיה בלסלק את הערפל ולתקשר לפחות במינימום. חשוב לי לציין שאני אדם משכיל, כל חיי למדתי הרבה באופן עצמאי, אני אומנית, ויש בי כל כך הרבה להציע לעולם, ובכל זאת, תחושת האפסיות לא עוזבת... הרבה פעמים בטיפול אני קושרת את תחושת האפסיות עם תחושת חוסר הבטחון ברגשות שלי, מכיוון שאני לא מצליחהלהבין למה למרות היותי אדם חכם אני לא מסוגלת להציג רפרטים בכיתה, למה אני מגמגמת, רועדת באופן כל כך בולט כשאני בסך הכל צריכה לספר מי אני בעת דיון בכיתה, אני לא יודעת מה בא לפני מה - האם חוסר הבטחון גורם לי לחרדה או האם החרדה גורמת לי לחוש חסרת בטחון (כי הרי החרדות גורמות לי לחוש שאינני יכולה לסמוך על עצמי). מערכות היחסים עם חברי הן כאלה שאני נותנת ללא סוף, מוותרת על עצמי, דואגת לרווחת האחר במחיר של החופש שלי, כך לדוגמה הכרתי מישהי לפני שנה, נרקמה ביננו מערכת יחסים מאוד חברית, אט אט היא הפכה תלותית, בוכה כשאני לא יכולה להיפגש איתה, מודדת את מספר המפגשים שלי איתה לעומת עם חברות אחרות שלי, כועסת ורוטנת כשאני עם המשפחה שלי, ואני... כמו שאני.... "גיליתי אט אט את הסיבות לתלותיות, ניסיתי "לטפל" במקום להיות רק חברה, בינתיי היא מתקדמת בחייה הרבה בזכות הבטחון שאני נותנת לה, ואז באה השאלה הגדולה - מה איתי??? ללא כל כוונה, וכנראה משום שאני בתקופה כל כך קשה, וכנראה משום שאני כל כך זקוקה לעזרה, מצאי עצמי כותבת טקסט ארוך, ואני מתנצלת על כך מאוד. שאלותי הן כאלה... דנתי עם המטפלת שלי כבר לפני שנתיים על טיפול תרופתי, היא עוד לא בטוחה שאני צריכה, אבל אני מרגישה שאני תקועה... האם בכל זאת ללכת על זה, לפני שבוע היא אמרה לי שטיפול תרופתי לא יכולה לעזור אם הבעיה היא אישיותית אצלי, האם זה נכון? ומהי ההבחנה בין בעיה אישיותית לבין בעיה שאפשר לטפל בה באמצעות תרופות (אם יש כזו)? האם טיפול תרופתי מאפשר למוח "ללמוד" להפריש לבדו את חומרים שאולי "חסרים" אצלי, ולאחר תקופה של טיפול תרופתי הכל מסתדר? האם טיפול תרופתי רק מפזר את הערפל או שהוא גורם לתחושה של "היי" לא טבעי? האם חרדת הקהל שיש לי תיעלם בעקבות טיפול תרופתי ולא אגמגם או ארעד ואחוש יותר בטוחה? האם הוא יפתור גם את נושא החרדה שיש לי מפני אינטימיות? האם יש ספר שאתה ממליץ עליו בו אוכל ללמוד איך לשים גבולות? האם, לאור מה שקראת אתה חושב שזה נכון להיפגש לפגישת ייעוץ עם פסיכיאטר, או שאני צריכה טיפול מסוג אחר? האם טיפול בחרדות או בדיכאון באמצעות תרופות לא רק מונע את הגעתן של אותן תחושות אלא גם יעזור לי מלהימנע להיכנס לתסבוכות רגשיות במערכות יחסים, לדעת לשים גבולות, וכו') כמה עולה פגישה עם פסיכיאטר פרטי? האם את הכדורים אני רוכשת בבית מרקחת של קופת חולים ואם כן האם זה נרשם בתיק האישי? האם רישום בתיק שלי בקופת חולים כנעזרת בטיפול פסיכיאטרי יכול להזיק לי כשארצה להמשיך את לימודיי בפסיכולוגיה קלינית? כל כמה זמן נפגשים עם פסיכיאטר והאם כל מפגש (עד התאמת התרופה) מלווה בתשלום ואם כן בין אילו סכומים נעים המחירים. ושאלה אחרונה לגבי מחירם של התרופות - בין אם הן נרכשות באופן פרטי או לא. אשמח אם תוכל לעזור לי, אני מתנצלת על האורך של מכתבי, אך היה לי חשוב לצייר תמונה כללית שלי, על מנת שתוכל לייעץ לי האם באמת אני זקוקה לכך... כי בחודשיים האחרונים התפקוד שלי יורד, והדמעות עומדות בהיכון לצאת כמעט בכל רגע. תחושת האפסיות רק גדלה, והתחושות הפיזיות (בטן מתהפכת וקיבה עצבנית) הקשות רק מתעצמות...

המילים שלך מאד נגעו לליבי. המילים, והסיפור האישי שלך, שמזכיר לי במידת מה את עצמי, לא לגמרי, אני עם הוואריאציות שלי כמובן, עם הרקע המשפחתי שלי השונה, עם המחלה השונה- מאניה דיפרסיה, אבל עם הכיוון הדומה- פסיכולוגיה. אני כבר פסיכולוגית, בשלך הסופי של ההתמחות - קלינית של הילד. לכן אני מזדהה עם החששות שלך, עם הכאב, רוצה כל כך לחזק אותך כדי שתצליחי לההפך למטפלת, כי אני מאמינה שבאמת יש לך המון להציע לעולם. לגבי תרופות. יש חובת סודיות על ביקור שלך אצל פסיכיאטר. האניפורמציה של טיפול מרפאתי בבריאות הנפש לא עוברת למשרד הבריאות. אם כן תתקבלי לתואר שני, הנקודה שבה תצטרכי לקבל החלטה אמיצה מה לעשות עם המידע על החרדות שלך, תהיה זו בה תרשמי בפנקס הפסיכולוגים ותצטרכי את לדווח על שימוש בתרופות פסיכיאטריות, או להחליט להעלים את המידע. קבלת לתואר השני לא כרוכה בוויתור סודיות אלא בראיונות אישיים בציונים ובהמלצות. לפחות ככה זה היה בתקופתי. ומשברים פסיכולוגיים קורים לכולם, כך שלא כולם צריכים לדעת שבחרת בתרופות. אבל זו החלטה שתצטרכי להחליט בעתיד. אם את טובה באומנות, אולי תוכלי לבחור ללכת דווקא על כיוון של טיפול באומנות ולא פסיכולוגיה קלינית. שם ביה"ת (הארגון של המטפלים בהבעה וביצירה) הם פחות חרדים ומרובעים לגבי האפשרות של מטפל שסובל מבעיות נפשיות בעצמו. הפסיכולוגים הם מרובעים יותר וחרדים. חשבת על אפשרות כזאת? תרופות יכולות לעזור. במיוחד תרופות אנטי חרדתיות. ויש דברים נוספים שיכולים לעזור לך כמו טכניקות הרפייה וטיפול קוגניטיבי- התנהגותי שמספק כלים פרקטיים להתמודדות עם ההצפה החרדתית הזאת, בזמן אמת. כשהתרופות עוזרות, קל יותר לטפל ב"בעיה האישיותית" כפי שהגדרת אותה. יש לך יכולת טובה ליצור קשר, כך שזה סימן טוב ליכולת שלך להעזר בטיפול. ולא צריך לפחד מהכימיה. אחרי הכל, הכל זה כימיה- גם לשתות קולה זה כימיה, לא? התרופות מאפשרות מצב רגוע יותר שדרכו אפשר לפתח את מה שאת קורית "לשים גבולות", להגן על עצמך ממצבים של ניצול אולי, למצוא הדדיות בקשר ולתת אמון. תרופה לא עושה את זה באופן של גלולת פלא. היא מרגיעה. היא גם משפיעה על המחשבות, שנהיות פחות לופיות, פחות שחורות, פחות לא הגיוניות. אני לא סובלת מחרדה אבל דיכאון וחרדה הם בני דודים, את יודעת. אם את הולכת לפסיכיאטר פרטי, זה יכול לעלות 500 ש"ח ואף יותר לפגישה. אבל יש פסיכיאטרים שעובדים דרך קופות חולים והם גם מנהלי מרפאות ואפשר לקבל החזר מהקופה - אני בכללית והפסיכיאטרית שלי לוקחת 500 ש"ח ואני זכאית להחזר של 400 ש"ח לשלוש פגישות בשנה. לא צריך כל הזמן פגישות. הרבה פסיכיאטרים מאפשרים להתייעץ בהם גם דרך הטלפון לצורך איזון ולבוא אליהם כל כמה חודשים. אני חושבת שטיפול תרופתי יכול לעזור במקרה שלך כי את מתארת תופעות של חרדה. זה לא רק תופעות פסיכולוגיות, ויתקן אותי דר' הידש אם אני טועה. כמובן שגם הוא יגיד לך שלא עושים איבחון דרך הרשת. בכל מקרה, תלכי להתייעץ, אפילו פרטי חד פעמי אם את רוצה לשמור על דיסקרטיות מלאה. תרופות דרך הקופה לא עולות הרבה כסף. גם כשהולכים פרטי- לוקחים מרשם לרופא המשפחה והוא ממשיך לתת את המרשמים דרך קופת חולים. אני לא יודעת אם התרופות מלמדות את המוח לייצר חומרים. אני מאמינה שתרופות נותנות את החומרים ומאפשרות לתהליכים הפסיכולוגיים ללמד את המוח לייצר את החומרים. שוב, אין לי ידע רפואי על כך. אבל ידוע ששיחות פסיכותרפויטיות משפיעות גם על הכימיה המוחית. רק שזה לוקח הרבה זמן ובינתיים את סובלת. לא נורא אם לוקחים תרופות כמה שנים. תמיד אפשר להפסיק. וכן, זה עוזר. יעזור לך לתפקד במסגרת הכל כך לוחצת של לימודי הפסיכולוגיה. במסלול הכל כך לא פשוט של לההפך למטפלת פצועה. אין לי ספק שאת תהיי פסיכולוגית או מטפלת מצויינת. אם את רוצה, את יכולה לפנות אלי גם למייל. תרגישי טוב, תמי.

לאיילת מכתבך ארוך וגם מרגש וזה בסדר גמור. אני מציע לך לקרוא את הספר "פרוזק, התרופה של שנות התשעים". לפי מכתבך כנראה שתרופה עשויה לעזור לך, יתכן שתתקדמי ותצליחי במשך השנים גם ללא תרופות אבל התרופה עשויה לקדם אותך הרבה יותר מהר ולחסוך המון שנים. פרט להערה זו אני מצטרף לכל מה שתמי כתבה ותודה לתמי כל טוב דר' גיורא הידש