אני מרגיש לא טוב...
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
הי פורום... וכמובן אני צריך לדווח על זה לפורום פסיכיאטריה בדוקטורס. הנה דיווחתי. מחר אני נפגש עם הפסיכולוגית. נראה מה היא תגיד. היום אני כבר הולך עוד מעט לעבודה. אולי זה יעזור להשכיח. מחר יחזור היום-יום. השיגרה המבורכת. הייתי רוצה להפסיק את כל זה. אני לא מסוגל. לא רוצה לזוז, לנוע. רק לשכב. בעצם גם לא לשכב, אני לא מסוגל. אז מה? אני אמור להיפגש עם הפסיכאטר שלי רק בעוד חודש וחצי. אולי נקדים את הפגישה. אולי נתאשפז שוב פעם. יומיים באישפוז ואני ארצה לחזור לחיים שלי. אני יודע את זה, אבל כרגע אני לא רוצה את החיים שלי, לא רוצה כלום. שיתפוצץ הכל. בפעם האחרונה שהייתי במצב הזה, בלעתי את כל הכדורים שהיו לי בבית, הגעתי לחדר מיון, התעלפתי, עשו לי שטיפת קיבה, ואחרי זה הייתי מאושפז לשלושה שבועות. באישפוז נתנו לי סרוקסט והרופאה גם הציעה טיפול בנזעי חשמל, אבל לבסוף ויתרנו על זה. האם המצב שלי היום כל-כך גרוע כמו שהיה אז? אני לא מתכוון לבלוע את כל הכדורים שיש לי בבית, כבר עשיתי את זה פעמיים וזה לא עזר בכלום. לא מתתי, הכל חזר להיות כמו שהיה לפני כן והייתי צריך להמשיך להתמודד. בלאו הכי אין לי מספיק כדורים בבית כדי למות, אולי לשקוע בתרדמת. אני מעשן עוד סיגריה. הסיגריות מובילות למוות בטרם עת. אולי נסע אחרי העבודה לחדר מיון פסיכיאטרי, כבר מכירים אותי שם. יתנו לי שם קלונקס, למרות שזה סתם מיותר. אולי המצב שלי לא כל-כך רע. לא יודע. אל תדאגו, אין לי כוונה לנסות להתאבד או משהו, אני סתם חושב על זה. טוב, עכשיו אני אתלבש ואסע לעבודה. מחר אולי יהיה יותר טוב. נראה. בברכה מיכאל
מיכאל, אני מקווה שתרגיש יותר טוב , תחזיק מעמד. דורון
היי מיקי ואולי בזה ההבדל, בזה שאתה לא לוקח את כל הכדורים בבית, אלא מעשן עוד סיגריה וכותב לנו. בזה שאתה לא הולך לחדר מיון פסיכיאטרי אלא הולך לעבודה. בזה שאתה לא שובר את הכלים אלא רק קצת את המילים, שובר אותם כאן בפורום ואולי אחרי שהם יוצאים אתה מרגיש קצת יותר טוב, קצת פחות כבד על הלב? ואולי אחרי שאתה חוזר מהעבודה, משהו בכבדות משתנה, והנה, הצלחת לשרוד עוד הצפה בלי להיכנס לסרטים הידועים והמציפים של המחלה, של הייאוש, של איבוד השליטה. כי יש לנו את ההצפות האלה, גם כשאנחנו בריאים. כי האיזון הוא לא כשהמצבים האלה נעלמים, אלא כשאנחנו יודעים טוב יותר מה לעשות איתם, איך לחזק את עצמינו מול המתקפות הפנימיות האלה שלנו. אתה כבר מזהה. אתה כבר לא מזדהה. אתה כבר לא לגמרי מאמין לתחושה שסופהעולם הגיע. לא, הוא לא הגיע. מה תעזור עוד תרדמת. היא לא תסלק אותך מכאן. ואתה גם לא לגמרי רוצה להסתלק. רק לסלק את הכאב. וכאב בא והולך, אתה יודע. פחות ועדיין עדיין פוגע זה בא והולך, את יודעת כואב כשאני בך נוגע כואב כשאת נוגעת. תכתוב את הכאב החוצה, מיקי, תעשן אותו, ואז תלך לעבודה. תדבר עם אנשים. אל תהיה לבד. לא חייבים חדר מיון פסיכיאטרי. גם אנחנו כאן. תרגיש טוב, תמי.
תודה לכם על התמיכה דורון, תמי ואנה מיה... לכתוב זה עוזר. לא הלכתי בסוף לחדר מיון פסיכיאטרי, אין ממש דחיפות שאני אפנה לשם כל כך מאוחר בלילה, ומחר בלאו הכי אני נפגש עם הפסיכולוגית. אני שוקל לחזור לקחת כדורים נגד דיכאון. הבעיה שבפעם האחרונה שלקחתי סרוקסט, בסופו של דבר זה גרם לי לרוממות רוח, שהתחלתי לחשוש שחוזרת המאניה. חוץ מזה, השהיית האורגזמה הייתה לא נעימה כל-כך. טוב, ניתן לזמן לעשות את שלו ונראה עד כמה זה נעשה בלתי נסבל. אולי נחזור לקחת את הליתיום שהפסקתי על דעת עצמי. ומה יהיה מחר? אני יודע שזה לא הולך לעבור כל-כך מהר. זה לא מיום ליום אצלי. וכבר הרגשתי שזה חוזר כבר לפני שבוע, שבועיים. אתם הרי יודעים, אני כותב כאן בתדירות גבוהה. למה אני פשוט לא יכול לשים את כל זה מאחורי. להגיד זהו! עכשיו הכל בסדר..לשכוח מכל המחלה הארורה הזו. הרי אילו לא היו מאבחנים אותי, לא הייתי מתרגש מזה שאני מרגיש לא טוב, ובטח שלא הייתי חושב על אישפוז. מפני שהתאשפזתי כבר כל-כך הרבה פעמים, זו נעשתה אופציה. רוב האנשים הרי כלל לא מעלים את זה על דעתם, או נורא מפחדים מכדי לעשות משהו כזה. טוב, נו, אני אכתוב מחר בערב שוב פעם. נראה איך יעבור המחר. מיכאל
אני לא מכירה אותך, אבל הדברים שכתבת כל כך נגעו בי, וחלק מהם גרם לי להזדהות .. שולחת מפה חיבוק, ומקווה שתחזיק מעמד ותשמור על עצמך...
אנחנו מזדהים ומזדהים, בוכים בשבילך ובוכים בשבילינו. ואח"כ אומרים שלאיידס אין תרופה... גם כן תרופות למחלות הנפש התרופות הן לא תרופות והיחס הוא לא יחס. אם הייתי מאבדת רגל המדינה הייתה כבר דואגת לי למגורים, אישה בת 30, שלא יכולה לתפקד למרות שיש לה שתי רגליים. מוכרת אחת בשביל השפיות שלי ובשביל זיק של רצון לחיות כשאני מתעוררת, במקום לבכות על שהתעוררתי. טוב, זה מה יש
