בעלי ואני

אני נשואה 10 שנים לגבר שתמיד צודק. הוא אלים מאוד מילולית. רק מילולית ואני והילדים מאוד פוחדים ממנו. אני אף נוטלת סרוקסט. אני הייתי חרדית עוד לפני שפגשתי אותו. תמיד חיפשתי גברים חזקים. אבי נראה היה לי חלש וכנראה חיפשתי תמיד גבר שירדה בי. אני תמיד פוחדת שהוא יעזוב אותי. אני מאוד כנועה. בחברה אני מאוד בולטת אהובה וכריזמזית. לידו אני כבויה. שנים כבר שלא ניסיתי לדבר איתו כי תשובותיו הן מהסוג: לא טוב לך אז תלכי הנה הדלת. כולם חושבים שאנחנו רומיאו ויוליה. אני בת 40. הוא בן 46. הסביבה מעריצה אותו. עבור חבריו הוא יעשה דברים שלעולם לא יעשה עבורי. אני אפילו לא אבקש. סה"כ הוא בעל טוב, נאמן, אב טוב, מסור , משקיע. אבל אנחנו בני הבית תמיד בודקים את מצב הרוח שלו ולפי זה פועלים בבית. אנחנו חוששים תמיד להרגיז אותו. אסור להמרות את פיו ואסור אפילו לחשוב אחרת. רק הוא יודע רק הוא צודק. הוא רודה רק באנשים הקרובים לו: הוריו, אחיו, אשתו, ילדיו, עובדיו. אנשים רחוקים יותר הוא מטפח כדי שיעריצו אותו. והם אכן מעריצים אותו. אני חושבת שהוא בכלל לא מכיר אותי. אי אפשר לנהל איתו שיחה מלב אל לב. זה תמיד נגמר רע. למדתי לשתוק ולהבליג. אנחנו יכולים לא לדבר שבוע - עד שהוא מתרצה. מה דעתך? אין מה לדבר על טיפול כי הוא הרי יודע הכל.

לדורית בכל המכתב שלך לא מצאתי סדק שדרכו אפשר להתקדם. טוב שאת מחזקת את עצמך, גם עם סרוקסט אבל כדאי לחפש גם דברים בחוץ, יתכן שאת עובדת ואם לא אז לחשוב על עבודה מחוץ לבית, אולי חברות וקשרים מקצועיים שיתנו לך סיפוק. כפי שאת מתארת את בעלך הדברים עלולים לבוא מחסכים רבים שהוא מנסה לפצות את עצמו או שאינו מסוגל להיות גמיש ובעל ביטחון עצמי. אבל לא אנתח אותו כי כמובן ישנן אפשרויות רבות. כל טוב דר' גיורא הידש