חיים ללא משמעות...

שלום והנה עבר עוד יום, ועברה עוד פגישה עם הפסיכולוגית שלי, וגם הייתי אמור לצאת לבליינד דייט, אבל לא היה לי חשק אז ביטלתי, והתחלתי לקרוא את ספרו של ז'ורז' פרק, "החיים- הוראות שימוש", התחלתי מהאמצע משום מה, נראה לי שאני אתחיל עכשיו שוב פעם מהתחלה. היא מדברת יחסית הרבה הפסיכולוגית שלי, שלהפתעתי גיליתי היום, שהיא ממש מבוגרת וגם שהיא פרופסור. העובדה הראשונה נתגלתה לי כשהיא סיפרה לי על רשמיה מספר שהיא קראה לפני ארבעים שנה, שמה שאמרתי הזכיר לה אותו, והעובדה השנייה נתגלתה לי כשהיא הביאה לי קבלה, שהיה רשום בה התואר שלה. לא שזה ממש עושה איזה שינוי משמעותי. על מה בכלל דיברנו אני כבר לא זוכר...התחלתי את הפגישה בכך שסיפרתי לה שהייתי עם שלושה בחורים שונים בשבוע האחרון, אבל בכל זאת לא דיברנו על זה. דיברנו על החיים, על כך שהיא מרגישה ממני, שאני לא מוכן להיפתח אליהם, שאני איכשהוא מסויג, מפחד לתת את עצמי. אלה ממש לא המילים שלה. אני לא זוכר בדיוק מה היא אמרה, זו ממש פרשנות שלי. היא שאלה אותי כמובן אם גם אני מרגיש ככה. אני ניסיתי להסביר, שאין לחיים שלי משמעות שאין טעם, כמו שהסברתי פעם למישהי בפורום. היא תהתה אם אפשר לחיות כך, ואכן אמרתי שהדברים כבר הגיעו לקיצוניות של ניסיון אובדני. אחרי שהפגישה נגמרה, עישנתי סיגריה ליד ספסל וראיתי אותה מטיילת לה סביב עצמה בחצר הקטנה שמחוץ לקלינקה שלה. האם היא חשבה על השיחה שלנו? היא אמרה שמעניין לה לדבר איתי... היא אמרה לי גם שהחיים שלי העלובים הנורמטיוויים הם גם הישג. יש בזה משהו, בקלות הייתי יכול להיות מאושפז עכשיו, עוד יותר בקלות הייתי יכול לעבוד בעבודה מוגנת ולגור בדיור מוגן. ואני גם קורא וחושב. ויוצא ושוכב. ובכל זאת החיים שלי ריקים ממשמעות. מה הטעם של כל זה? בשביל מה? קופסאת סיגריות ליום,ספרים, זיונים, לקום בבוקר או בצהריים, עבודה, לשלם חשבונות, לצאת, להיכנס, להניע את שישים וכמה הקילוגרמים שלי ממקום למקום. בשביל מה כל המשחק הזה? ובתוך כל זה להרגיש ריקנות, סתמיות, להרגיש שהכל היינו הך, שבאותה מידה אני יכול לשקוע, להתאשפז, למות, וכל הסחרחרה המפותלת הזו תשאר אותו הדבר? אולי עם קצת יותר צער לקרובים אלי. טוב, זהו, לילה בטו מיכאל

אין לי מושג מי אתה.... וזו פעם ראשונה שלי בפורום הזה, וההודעה שלך היא הראשונה שקראתי פה. ואני אפילו אוסיף שאני בדר"כ לא מגיבה, רק קוראת. אבל הפעם אני חייבת.... אני יושבת מול המסך ומנסה לנסך את מה שהדברים הקצרים שלך גרמו לי להרגיש. ועוברת עוד חצי דקה ועדיין אין לי מילים... תסתפק בזה שעושה רושם שאתה בחור ממש ממש מקסים. שעולות לי דמעות. אשמח אם תכנס לפורום "בריאות הנפש" של ynet ותקרא מה כתבתי שם... אם בא לך לשבת על האינטרנט במקום הבליינד דייט... :)

מיקי האהוב ממשיכה את דבריה של בת 21. אתה כל כך אהוב כאן אצלינו בפורום. אתה איש מקסים, כותב מקסים, ולפחות כאן בפורום אתה מאד נפתח. וזה לא מובן מאליו להיפתח כך, לשתף כך, לתת את עצמך לאחרים בדרך הזאת שמרגשת אותנו וגורמת לנו להתבונן פנימה ולהתחזק מדבריך. אם זו לא משמעות, מהי משמעות? זה שאתה סובל, זה בהחלט ניכר. ריקנות היא סבל קיומי עז. יחד עם זאת, אני מרגישה שאנחנו כאן בפורום צריכים לכתוב את הכאב שלנו החוצה. כי כולם זקוקים למקום לכאב. וכתיבה היא מקום כזה, והיא יוצרת הקלה, לא רק אצל הכותב אלא גם אצל הקוראים. האם היינו יכולים לפרסם רשימות שכותבים אנשים בפורום, באיזה ספר שיתפרסם? ספר אנונימי, עם השמות האנונימים שלנו, שלא יחשוף אותנו אבל יוציא קצת לעולם את הכאב הענק שאיתו אנחנו מתמודדים יום יום שעה שעה? אני חושבת שזה ייצור לנו סוג מסויים של משמעות. שאנשים בחוץ ידעו, יבינו כמה קשות המחלות שלנו, כמה קשים הם החיים ללא משמעות. מה דעתך? מעניין אם דר' הידש היה מוכן להרים את הכפפה ולפרסם אותנו קצת, בעילום שם... שלך, תמי.

מיכאל יקר, דבריך נוגעים באנשים רבים בפורום זה, גם אם אינם מגיבים. בשאלותיך והגיגיך על משמעות החיים אתה לוקח אותנו למקומות מעניינים ומאתגרים. מאחלת לך שעם היכולת להתמודד עתה עם משימות היומיום, תגלה את ההנאה וההנעה בחיים "רגילים" אליהם תיצוק את המשמעות המתאימה לך. יום טוב aviva