המשך ההתכבתבות עם דור

היי דור, שלום שוב בפעם המי יודע כמה(= אז לעניינו: אם כן ההסטוריה הרפואית שלי החלה בגיל 13 וחצי אחרי אירוע די טראומתי שעברתי. החלו להיות לי רק מחשבות טורדניות וחודרניות מציקות מאוד אשר ניסיתי כל הזמן להיפטר מהן ולא הצלחתי להוציאן מהראש(ככל שנלחמים כך הן גוברים, הטקס בעצם הוא המחשבה המנטרלת), זה גרם לי לייאוש וחוסר אונים עמוק, מחשבות אובדניות מאחר ולא ידעתי מה נפל עלי. ניגשתי לפסיכיאטרית ילדים ונוער של קופת חולים מכבי אשר חשבה בהתחלה שמדובר במצב דכאוני למרות שהייתי בטוח שהדכדוך מקורו במחשבות השגרמו סבל רב. בכל אופן מבחינה הדבר הכי חשוב היה להתגבר על המחשבות האובדניות במהירות כדי לצאת מכלל סכנה. לכן היא נתנה לי אפקסור(הרגיל אז עוד לא היה xr) במינון 75 מ"ג ליום אם אני לא טועה מחולק לשתיים. בכל אופן לאחר חודש המצב לא השתפר ועברנו לטיפוו בפקסט עד 40 מ"ג ביום. הפקסט עזר במידה מסויימת וחלקית לocd ועקב כך הדיכאון חלף אך המשכתי לסבול מכפייתיות ברמה זו או אחרת שגרמה לי סבל. בעצתה הלכתי לטיפול פסיכולוגי מהסוג של השיחות כשכל פעם הפסיכולוג ניסה להרגיע את החרדות השונות שהתחלפו ולבשו צורות שונות מידי פעם(בעיקר היה פחד להטריד מינית ולהיות מוטרד מינית), אט אט ההשפעה הנוגדת כפייתיות התחזקה בהדרגה ולאחר טיפול ארוך(אם אני לא טועה של כמעט שנה בערך אולי קצת פחות חודשים) וההפרעה הכפייתית הגיעה למצב מצויין, וזאת למרות שלא קיבלתי טיפול התנהגותי. יש חלציין שלםפני ובהמלך הטיפול הכפייתיות הייתה די קשה מאחר שהייתה מלוויה בעוצמות חרדה אדירות שהובילו אךף למ' התקפי פאניקה. בתקופה זו, לאחר זמן רב שהכפייתיות הגיעה למצב מצויין ואפשר לומר שכבר לא היוותה הפרעה כפייתית, הפסיכיאטרית הורידה את המינון מ40 ל30 ואז ל20 מ"ג פקסט, כל זאת בהדרגה ולאחר ביקורת חודשית שבה הוחלט כל פעם על הורדת המינון. לאחר מכן ברוב טיפשותה חשבה שהגיע הזמן להפסיק עם הטיפול התרופתי והורידה לי ל10 מ"ג, הכפייתיות חזרה כמעין מטה קסם, בביקורת הבאה הפסיכיאטרית שאלה איך אני מרגיש ואמרתי שהכל בסדר ושהכפייתות לא חזרה(הייתי כנראה להוט להוריד לגמרי את התרופות)כנראה מתוך מחשבה שאולי אצליח להתגבר על המחשבה הטורדנית לבד כי זה התחיל לחזור ב"קטנה". היא הורידה לי את הפקסט לגמרי. לאחר מכן המצב החל להידרדר בהדרגתיות, אני חשבתי שבעזרת ספרי פסיכולוגיה ורוחניות אצליח להשתלט על הכפיתיות אך היא רק התחזקה והחריפה. לאחר שנה של הפסקה פניתי שוב לפסיכיאטרית(אותה אחת) שהורתה הפעם על נטילת רסיטל(מהלך שלא ברור לי עד היום). התחלנו עם 20 מ"ג הייתה הטבה ושוב החרפה עלינו לכדור וחצי ואז שניים כלומר 40 מ"ג הייתה שוב הטבה ושוב החרפה לאחר זמן קצר. מרגע זה הפסיכיאטרית כנראה התייאשה והבינה שנכשלה והטילה את כל האשמה במצבי הקשה עלי("רוצים לזרוק אותך מבית ספר" "אתה לא פועל לפי הוראותי וכו... ."יש לך הורים נפלאים" וכו'.... במקום להאשים את עצמה על כישלונה הפילה הכל עלי, ואני מה בסך הכל הייתי? ילד בן 15 עם חרדות בעוצמות גבוהות וחסר אונים. החלטתי לעבור פסיכיאטרית. עברתי לפסיכיאטרית ילדים ונוער שעובדת גם היא עם מכבי אבל אחת אחרת. היא הייתה יותר סימפטית. המשכנו עם ה40 מ"ג רסיטל. אך לאחר זמן מה משום מקום ושום סיבה החל להופיע אצלי תיאבון אדיר! שלא ידעתי מאיפה הגיע. אני חשבתי שזה מהתרופה ובגלל הכפייתיות והחרדות שלי ביקשתי אולי להחליף תרופה(יש לציין שתקופה זו עם הרסיטל היו לי רממות חרדות גבוהות מה שאולי גם גרם לרעב,חוץ מזה הייתי בגיל ההתבגרות כך שאי אפשר לדעת מה גרם לתיאבון המוגבר ומה לא. בכל מקרה אני הייתי מאוד היסטריוהרופאה אמרה שכדאי לעבור לציפרמיל המקורי בטענה שרסיטל זה החיקוי וציפרמיל זה הטהור עם פחות תופעות לוואי וכו'. אם כן עברנו לציפרמיל והיא הורידה לי ל30 מ"ג הרעב העצום פסק. לאחר תקופה זו היא הורתה לי להעלות במינון מ30 ל40 כדי "שלגמרי לא יהיו תסמיני כפייתיות". באותו זמן הייתי בטיול שנתי ניסיתי לעלות במינון וראיתי שזה מגביר את החרדה שלי. אז בזמנו לא ידעתי שבהתחלה יש החמרה זמנית בחרדה ובשל הכפייתיות והחרדה שבי חשבתי שהתרופה רק מגבירה את החרדה(כמובן שזה היה כנראה בגלל הטיל השניתי וכל הילדים והחברים-שאלו גורמים שעלולים להעלות רמות מתח). בכל מקרה היא נכנעה לי וירדנו ל20 מ"ג הכפייתות כמובן התגברה, ואז היא החליטה לשנות לי את התרופה ל"לוסטראל" שכמובן היינו צריכים אישור מיוחד של הפסכיאטר המחוזי שיאשר את התרופה מכיוון שלא הייתה בסל הבריאות. אז מכבי מינה לי 85 אחוז מהתרופה והתרופה עדיין הייתה יקרה מאוד בהשוואה לאחרות. אז התחלנו עם לוסטרל. הייתי בביקרות פסיכאורית ומעקב תרופתי כל שבוע אצל פסיכאטרית ילדים ונוער של מכבי שדרך אגב הייתה לא רעב בכלל בנושא ocd. היא העלתה לי בהדרגה במינונים, אך מאוד בפחדנות, עד שהייתה מעלה מינונים הייתה מוציאה לי את המיץ. היא החליטה אז בזמנו להעלות מ200 מ"ג ל225 מ"ג כי התלוננתי עדיין על מעט דכדוך. לאחר שבוע שבועיים בטלפון איתה לחצתי על העלת המינול ל250 כי אם כבר עלינו ל225 אז מה זה משנה אם נעלה ל250 כך אמרתי לה היא אמרה שזה לא משנה ועלינו ל250. מכאן ואילך זה הסיפור הקודם שכתבתי לך. בכל מקרה, בזמן שנטלתי ציפרמיל 40 מ"ג הייתה פגיעה מינימלית מבחינת התפקוד המיני. הלוסטרל גם לא פגע כל כך במינונים הנמוכים והבינוניים אך במינונים הגבוהים גרם לאימפוטנציה-הייתי מגיע לפורקן אבל הזקפה הייתה חלשה ביותר.(לאחר מכן גם שילבנו אנפרניל כזכור) בנושא הocd הלוסטרל השפיע במידה חלקית אבל כזו שמעלה את רמת ההתנגדות לטקסים. אולי בגלל הסחבת שהייתה בעהעלאת המינון המינון לא צלח(כי אתה יודע, האפקט הראשוני, אחרי חודשיים-שלושה של שימוש בתרופה אנטי אובססיסיבת הוא שיפור של 30 אחוז בלבד לערך והוא מתחזק בהדרגה במשך הזמן -עד חצי שנה שמגיע לשיא לכן כנראה לא היה לי הכח וחשבתי שאולי עם טיפול התנהגותי אצליח והורדתי אז את התרופות, עקרונות הטיפול ההתנהגותי לבדם לא עזור לי ושקעתי בנוסף לOcd גם בדיכאון: MODERATE DEPRESSIVE EPISODE לפי אבחנת הפסיכיאטר. עד כאן בינתיים ותודה(יש לי עוד מה לרשום בהמשך אל תדאג......נמצא לך תעסוקה.....(= )

לאלי- מה אתה עושה חוץ מלקחת כדורים- אתה עובד? לומד? היית בצבא? מדוע הנושא המיני כ"כ מטריד אותך? יש לך חברה? כיום יותר ויותר מקובלת הגישה ש-OCD היא מחלה ביולוגית ואפילו יש נסיונות (בחו"ל בלבד) לטפל בה באמצעות קוצב מוח (DBS), בדומה לפרקינסון, עבור חולים שלא מגיבים לתרופות. היחידה להפרעות חרדה בבי"ח גהה נחשבת למצוינת וטוב שפנית אליהם. נראה שכיום אתה מטופל היטב.

שלום שוב לדור היקר. שוב אין באפשרותי להודות על תרומתך הגדולה לי ולפורום. קודם כל, ראוי לציין שאני אלא מחליט על דעת עצמי, א א מתייעץ איתך ומעלה בפני הפסיכיאטרית את האופציות וההצעות שאצה מציע. במכתבי הארוך כרגע ייתכן שאוסיף פרטים ושורות שכתבתי לך כבר בעבר וזאת כדי שתבין את התמונה השלמה והכוללת שכך תוכל יותר להיות לי לעזר. בקשר ללימודים-אני בכתה יב", האוסידי אצלי התפרץ בגיל -13 וחצי, כתה ח' חטיבת הביניים. אבל בעקבות טיפולים שונים(תרופתיים וכו') הצלחתי לסחוב את כל שנות התיכון והייתי תלמיד סביר(אבל הרבה פחות מיכולתי השכליות ומבלי להשתחצן). בגיל 13 כזכור קיבלתי אפקסור 75 רגיל(אז לא היה Xr) שלא עזר. כשפניתי לטיפול אצל הפסיכיאטרית(פסיכיאטרית ילדים ונוער של קופ"ח מכבי) היא חשבה שמדובר במצב דיכאוני ולא הבינה כל כך עם מה יש לה עסק, למרות שאני הייתי בטוח שחוסר האונים, הייאוש, והדיכאון היו בעצם מצב נלווה לכפייתיות-המחשבות הורדניות שלא הרפו וגרמו לחרדה רבה. לא היה ברור לה כל כך עם מה יש לה עסק, אני מראש ידעתי שזה מחשבות טורדניות שלא עוזבות רק שלא ידעתי שזה Ocd מכיוון שרוב רובו היה ocd מחשבתי טהור ללא טקסים נראים לעין, שזה דבר קשה יותר לאבחון. בכל מקרה החרדות אז הגיעו לרמות עצומות עד לכדי עוצמות של התקפי פאניקה. הפסיכיאטרית בתחילה חשבה שמדובר במצב דיכאוני והיו לי מחשבות אובדניות בזמן זה ולכן נתנה אפקסור 75(אז לא היה xr)אם אני לא טועה מחולק מכיוון שלזה האחרון השפעה אנטי דיכאונית יחסית מהירה(או שכך היה נהוג לחשוב, בין 10ל14 ימים), וזה מבחינתה היה הדבר הדחוף ביותר לטיפול(מחשבות אובדניות) .נתנה 75 מ"ג אם אני לא טועה מחולק לשתי מנות(35.5 כל מנה) היא לא הבינה מה שאני בעצמי ידעתי, אולי מקשר לקוי ובעית שפה(ידעה עברית אך הייתה ממוצא רוסי) שהדיכאון,חוסר הייאוש, המצב רוח הירוד וכו' היו כולן תוצאות של המחשבות הטורדניות והחרדתיות שהציפו אותי. בקיצור סוף סוף המשיח הגיע-היא החליפה לי את התרופה לפקסט בטענה שבתחילה חשבה שמדובר במצב דיכאוני ראושני וכעת הבינה שמדובר בכפייתיות בעצם(הגיעו ימות המשיח...) הייתה אולי הטבה מועטה בכפייתיות ובעקבות כך הדיכאון דעך, אך עדיין היו חרדות ברמות גבוהות מאוד והפסיכיאטרית(זו של קופת חולים מכבי) המליצה על טיפול פסיכולוגי(חבל שלא המליצה על התנהגותי..). יש לציין בזמן אותה התקופה של הטיפול אינני זוכר בדיוק מתי ניסו להוסיף לי אף תמצית פרחי באך!(הפסיכיאטרית!) {בשל רמות החרדה הגבוהות והעצמותכל יום נטלתי כף פסיפלורה מרה.(שלא ידעה אם שינתה את המצב במאומה..) בכל מקרה הלכתי לטיפול פסיכוחוגי רגיל ושם הפסיכולוג כל הזמן ניסה להרגיע את חרדותי שהשתנו מעת לעת. כלומר הפסיכולוג היה מעין מכבה שריפות עד השריפה הבאה.... אם אני לא טועה באותם זמנים המחשבות היו לי מחשבות כפייתיות נטו וללא טקסים נראים לעין-מחשבות וספקות האם אני הומו? האם אני מטריד מינית בזמן זה? האם הוטרדתי מינית? האם אני שמן ותוך כדי חקירה מהם הגורמים להשמנה-גנטיקה או תזונה לקויה(טקס כשלעצמו) ותוך כדי שאילת המורים לספורט מה גורם לכך(להשמנה)(שזה גם טקס משלעצמו)וייתכן שעוד מס' דברים שאינני זוכר. אך לאט לאט, הכפייתיות השתפרה באיטיות רבה ובהדרגה עד שהגעתי למצב שבו הכפייתיות כבר לפי דעתי לא ענתה על ההגדרה של הפרעה כפייתית. חייתי כמו ילד רגיל והכל היה טוב. הטיפול בפקסט(לא טיפול המניעה, פשוט משך הנטילה) נמשך כמעט כשנה.(יותר נכון בערך9-10 חודשים לערך, לא בדיוק) הפסיכיאטרית החלה להוריד לי המינון-מ40 ל-30 ואז ל20 ולא חל שום שינוי לרעה בכפייתיות. לאחר מכן חשבה אולי להוריד לי את הטיפול התרופתי לגמרי כי חשבה שאולי אין בו צורך ואני הייתי להוט כבר העיקר לא ליטול את הכדורים. בקיצור ירדנו ל10 מ"ג-ט ע ו ת - ח י י! הכפייתיות החלה לחזור כבמטה קסם אני חשבתי שאצליח להתגבר בעזרת ספרי רוחניות ופסיכולוגיה ישנים ולא הצחלתי. בפגישה הבאה לאחר חודש הפסיכיאטרית שאלה אם זה לא חזר ואמרתי שלא והכל בסדר. במשך שנה שלמה לא חזרתי לטיפול וניסיתי לטפל בעצמי והכפייתיות חזרה והתחזקה בהדרגה.. לאחר שנה(בן 14 וחצי) פניתי לטיפול אצל אותה רופאה פסיכיאטרית שניסתה משום מה לתת הפעם רסיטל(באיזה היגיון? הרי הפקסט עזר...) . היא חשבה ש20 מ"ג יספיק. ל20 מ"ג הייתה בתחילה השפעה מטיבה, אך הOcd הידרדר והחמיר מאוד(יש לציין שבאותה תקופה עליתי לתיכון). היא הורתה לי להעלות את הטיפול לכדור וחצי ואז לשני כדוריםכ כלומרר 40 מ"ג. יש לציין שבזמן זה רמות החרדה היו גבוהות.(גם בטיפול בפקסט וגם ברסיטל השתמשתי בקלונקס לעת הצורך אך לא לשימושי קבוע וממושך) אם כן ב40 מ"ג שוב הייתה בתחילה הטבה אך הocd שוב החמיר והידרדר מאוד. כעת אם אני לא טועה הפסיכיאטריתה מליצה בנוסף המלציה לי לחזור לטיפול פסיכולוגי. פניתי שוב לטיפול פסיכולוגי הפעם שוב דרך הקופה, אך עם פסיכולוג אחר, הטיפול לא עזר במאומה. בנקודה זו הפסיכיאטרית הפילה את כל האשמה עלי. זו היה כשלונה ולא הייתה מוכנה להודות בכך. היא הטילה את האשמה בפני ואף התנהגה בגסות רוח וצעקה עלי אף בנוכחות הורי. ואני אני הייתי הסף הכל בן14! בתקופה זו רמת החרדה שוב הייתה גבוהה מאוד כמו בעבר ואף לא פחות.- ocd שבעיקרו חשש מפגיעה מינית והטרדה מינית של הזולת ושלי. תחשוב ילד בן14 שסובל הפרעות נפשיות לא קלות ונאצלתי להתמודד עם חוסר הבנה של הסביבה, האשמות של המורים ושל הבית ספר שאין אני מביא ציונים טובים, האשמות וחוסר הבנה מצד ההורים המסכנים שלא מבינים ולא ידעו מה נפל עליהם, ואפילו מבעלת המקצוע! הרופאה זו שאמורה לתת כתף והבנה לפיתרון הבעיה. בשלב זה הבנתי שאין ברירה וחיפשתי טיפול אחר. ניגשתי לפסיכיאטרית ילדים ונוער אחרת של מכבי(למי יש כסף לפרטי?! שלא בהכרח טוב יותר ובהרבה מקרים גרוע יותר) בלית ברירה מאחר ואין כמעט למכבי פסיכיאטרים של הילד והנוער באזור המרכז(כנראה משום שילדים הם עניין מורכב יותר) פניתי לפסכיאטרית של הילד והנוער(עצמאית במכבי)(עובדת גם בתל השומר) הפסיכיאטרית אבחנה מיד ocd, והמליצה על טיפול קוגניטבי התנהגותי.?(בניגוד לקודמתה שכלל לא הזכירה זאת..) פסיכיאטרית זו הייתה מוכשרת וידעה לטפל בocd. בכל מקרה במקביל החלתי בטיפול קוגניטבי התנהגותי דרך פסיכולוג שעובד עם קופת חולים "מכבי". הפסיכולוג אומנם לא היה נחשב לפסיכולוג עם "שם" ולא היה אחד מהגדולים, אבל בכל זאת היה פסיכולוג "אפור" וחרוץ, שטיפולו כלל שיעורי בית ומשימות(חשיפות הדרגתיתות וכו')(משה שקלים שמו) המשכתי עם פסיכיאטרית זו והמשכנו עם הרסיטל 40 מ"ג תקופת מה, היה שיפור חלקי בocd אבלהמצב היה עדיין קטסטרופלי-ocd מחשבתי שכלל חשש מפגיעה מינית בזולת למרות שלא היה לכך כעת וגם בעבר בסיס הגיוני, ביקורת עצמית תוך כדי משחק כדורגל-האם אני משחק טוב האם מסרתי נכון, והאם לא הטרדתי מינית בדרך... בנוסף התווספו טקסים פיזיים כמו בדיקה וסגירת חלונות, בדיקת גז, בדיקת הדלת לפני השינה עשר פעמים וכ'...רחיצת ידיים המשכנו עם ה40 מ"ג רסיטל(אצל הפסיכיאטרית השנייה). אך לאחר זמן מה משום מקום ושום סיבה החל להופיע אצלי תיאבון אדיר! שלא ידעתי מאיפה הגיע. אני חשבתי שזה מהתרופה ובגלל הכפייתיות והחרדות שלי ביקשתי אולי להחליף תרופה(יש לציין שתקופה זו עם הרסיטל היו לי רממות חרדות גבוהות מה שאולי גם גרם לרעב,חוץ מזה הייתי בגיל ההתבגרות כך שאי אפשר לדעת מה גרם לתיאבון המוגבר ומה לא. בכל מקרה אני הייתי מאוד היסטריוהרופאה אמרה שכדאי לעבור לציפרמיל המקורי בטענה שרסיטל זה החיקוי וציפרמיל זה הטהור עם פחות תופעות לוואי וכו'. אם כן עברנו לציפרמיל והיא הורידה לי ל30 מ"ג הרעב העצום פסק. לאחר תקופה זו היא הורתה לי להעלות במינון מ30 ל40 כדי "שלגמרי לא יהיו תסמיני כפייתיות". באותו זמן הייתי בטיול שנתי ניסיתי לעלות במינון וראיתי שזה מגביר את החרדה שלי. אז בזמנו לא ידעתי שבהתחלה יש החמרה זמנית בחרדה ובשל הכפייתיות והחרדה שבי(שמכל דבר נכנסתי להסטריה וישרתי האשמתי דברים-למשל את התרופה) חשבתי שהתרופה רק מגבירה את החרדה(כמובן שזה היה כנראה בגלל הטיל השניתי וכל הילדים והחברים-שאלו גורמים שעלולים להעלות רמות חרדה. מתוך חרדה והסטריות(שהיו חלק מהפייתיות שלי) התקשרתי טלפונית לפסיכיאטרית וביקשתי להוריד מהציפראמיל 30 מ"ג ל20 מ"ג כי חשבתי שהתרופה ושה את ההיפך כלומר מגבירה את הכפייתיות(שהיום אני יודע שזה נכון טאבל רק זמנית ואחרי זה יש שיפור ברמת החרדה). בין לבין עברתי מפסיכולוג התנהגותי אחד במכבי לפסיכולוג הנתנהגותי אחר במכבי דווקא השני שעברתי אליו כן יש לו "שם"- אורי פישר אם מוכר לך. מאז עברנו ללוסטראל כפי שכתבתי לך פעם קודמת: "בעבר נטלתי לוסטרל עד מינון 250 מ"ג שעזר חלקית לocd, הוא הפחית במידה מסויימת את הסימפטומים, וכח ההתנגדות לטקסים עלה (בנוסף הייתי בטיפול התנהגותי, למען האמת איני יודע אם זה התנהגותי פרופר, מאחר שכל הזמן הפסיכולוג הסביר לי על עקרונות השיטה "חשיפה ומניעת תגובה" חזר והסביר מידי פגישה ולא נתן לי שיעורי בית, פשוט אני הייתי אומר לו על הסימפטומים והוא היה אומר תעשה ההיפך{כלומר תתנגד ואל תבצע את הטקס המרגיע} וכו'.... בלי שום הדרגתיות או תכנית). בהמשך ניסינו להוסיף ריספרדל במינון נמוך 0.5 מ"ג לפני השינה, כאשר אני מידי פעם התקשרתי לרופאה ולחצתי קצת לעלות במינון(חלק מהכפייתיות, רציתי עוד ועוד כדורים העיקר שמשהו כבר יעזור) וכל פעם היא "נכנעה" ואישרה הצעתי עד שהגענו למינון של 3 מ"ג לפני השינה. לאורך כל הטיפול היא לא בדקה התקדמות על ידי גורם אובייקטיבי כמו סקאלת ייל בראון או שאלונים של התנהגויות כפייתיות, אלא בדיקתה הייתה רק לפי התחושה הסובייקטיבית אישית שלי, ורמה תפקודית לימודית וחברתית שלי וזו הייתה טעות לדעתי. בכל מקרה לפי תחושתי הסובייקטיבית היה קשה לקבוע אם יש שיפור או לא לכן החליטה על הורדת הריספרדל והחלה לשלב את הלובטראל עם אנפרניל,. עלינו במינון האנפרניל, ובלחץ שלי{חלק מהכפייתיות שהייתה לי באותה תקופה וכנראה נבעה מאמון לא מוחלט ברופאה) עלינו עד שהגענו ל225 מ"ג אנפרניל ו250 מ"ג לוסטרל. המצב אולי השתפר מעט אך ללא שינוי דרסטי. לאחר מכן הורדנו את הלוסטרל ל150 ואם אני לא טועה עלינו ל250 אנפרניל כאשר הכוונה לפי דעתי הייתה לעלות באנפרניל ולהוריד את הלוסטרל, שלדעתה הייתה הכדור נגד כפייתיות הכי טוב, אבל אחרי זה אמרה שאנפרניל היא הכי טובה לכפייתיות, קצת מבולבלת הרופאה הזאת... בכל מקרה באותה תקופה לא הייתי שמח ולא עצוב, כזה באמצע וזה עצבן אותי. ואז הפסיכולוג שלי אמר שזה כנראה מהתרופות "הזומביות" הזו. מאוד נבהלתי ולא רציתי להיות זומבי לכן במחשבה שזה מהכדורים הייתי מאוד לחוץ וביקשתי מהרופאה להוריד מיד את התרופות תוך חשיבה שרק עם הטיפול ההתנהגותי אצליח. ברוב טיפשותי הפסקתי עם התרופות, ואפילו בבת אחת בליד לרדת במינון.בזמן שהחלטתי להפסיק עם התרופות הocd ירד לרמה נמוכה(לא נעלם לגמרי)ץ בהתחלה הכל היה טוב והocd המשיל להיות ברמה נמוכה ועם עקרונות הטיפול ההתנהגותי(חשיפה ומניעת תגובה) נלחמתי בocd והוא נחלש מאוד. אך לאחר 3-4 חודשים לאחר ההפסקה התסמינים הכפייתים החלו לחזור, ניסיתי להפעיל את עקרונות הטיפול ההתנהגותי אך כשלתי וזה לא עזר לבדו. נכנסתי לייאוש. פניתי שוב לפסיכיאטרית והיא המליצה לחזור לתרופות(רצתה לרשום מרוניל, בגלל שלוסטרל עשה לי זקפה חלשה, עייפות ונדודי שינה ולא הייתי מרוצה איתו, לבסוף לאחר התעקשות קלה שלי רשמה סרוקסט, בשל העובדה שבעבר נטלתי אותו(התרופה הראשונה של,י השתמשתי בה עד 40 מ"ג, האלמנטים הדיכאונים חלפו אך לכפייתיות זה לא כל כך עזר אבל בהשך עם טיפול פסיכולךוגי פסיכודינמי ממושך הכפייתיות נחלשה בהדרגה והגיעה למצב טוב מאוד) והוא עזר לי עם הדיכאון שבא בעקבות הocd אשר אמרה יש לי הרבה מטופלים שכל כך השתפרו רק עם סרוקסט..." והסכימה. אז הocd חזר(מס' חודשים אחרי הפסקת אנפרניל ולוסטרל על דעת עצמי ולבסוף באישורה של הפסיכיאטרית ששוב נכנה לכפייתיות שלי...). נכנסתי לייאוש. הפסיכיאטרית הנוכחית(של מרפאת חרדה גהה) המשיכה עם הסרוקסט, עלינו אחרי שבועיים מ20 ל40 אחרי שבועיים נוספים עלינו ל60 אחרי חודש שלא הייתה הטבה ב60 עלינו ל80 מ"ג סרוקסט. בתקופה הזו הפסיכיאטרית אישרה לי להשתמש בקלונקס לפני השינה לפי הצורך, כי היה לי קשה להירדם. בכל מקרה נכנסתי לייאוש כפי שציינתי מקודם הייתי מיואש מאוד, זה התבטא בתחושה קשה ללא סיבה ישירה חוסר תקוה ופסימיות ומצב רוחי היה מדוכא מאוד כל זאת בלי סיבה ישירה, לא קשור לocd.(הocd נחלש שהדיכאון הופיע), הייתי מתקשה להירדם בלילות והייתי מתעורר מס' פעמים במהלך הלילה, הייתי אוכל גם הרבה מתוקים בתקווה שיעשה לי קצת טוב, היו לי מחשבות קשות על התאבדות ופחדתי שאעשה לעצמי משהו, לא רציתי למות אבל לא יכולתי לחיות בתחושה הקשה הזו בכל מקרה במהלך ההעלאה היו תקופות שהשתפר המצב רוח ואז הסימנים הכפייתים התגברו, ואז הייתי בדיכאון והסימנים התחזקו. בכל מקרה זה היה המצב: שיפור במצב רוח-התגברות כפייתיות-שקיעה בדיכאון-החלשות הכפייתיות-שיפור במצב הרוח וכך חוזר חלילה. בכל מקרה כעת אני מטופל במרפאת חרדה על ידי פסיכיאטרית טיפול שכולל מעקב תרופתי ע"י הפסיכיאטרית וטיפול התנהגותי שבועי ע"י הפסיכיאטרית(אותה אחת). אני לאחר 3 וחצי שבועות על 80 סרוקסט ומרגיש הרגשה כללית טובה יותר, הדיכאון חלף, הocd ככה ככה ונראה בהמשך, קשה לי לקבוע עכשיו אם הוא השתפר או לא. בכל מקרה תודה שאתה מאוד מסייע לי, ואשמח להיעזר בך גם בהמשך דרכי הטיפולית ו"נתיב ייסורי"... " בקשר לשאלותיך הקודמות: חוץ מלקחת כדורים אני גם לומד, בתיכון בכתה יב', תיכון במרכז הארץ שנחשב כתיכון ברמה גבוהה, במגמה הומאנית(שהיא הרבה מתחת לכישורי) אני נמצא בהידרדרות מתמדת וכנראה שאבקש לעבור למוסד של מחלקת יום לנוער של גהה ששם גם נותנים טיפול רפואי ונפיש וגם לומדים ועושים בגרויות כרגיל(קבוצה כזאת), אפילו יש חוגים, כמו של מוסיקה, ציור והתעסקות עם בעלי חיים. כעיקרון אין לי מה להפסיד, כי הבית ספר עקף אותי בחומר, אני לא בחומר הלימודי ואפשר לומר כרגע בר' גלי שפרשתי מהתיכון. היועצת ובעיקר המחנכת אולי עוד חושבות שזהו משבר זמני ומקוות לשיפור בין לילה, אך לא, אני לא כמו שאר התלמידים שמחייכים ונהנים וצוחקים זה בחברת זה. גם בכתה לא השתלבתי, ואין לי חברים בכתה, וקשר מינימלי עם בנות כיתתי, אלא רק יש לי את החברים הישנים מחטיבת הביניים שאחד מהם פרש מהלימודים השני נשאר שנה והשלישי לומד ומצטיין. בקשר לשאלתך השנייה לגבי הנושא המיני-אין לי חברה. אך הדבר מציק לי מעט בגלל הכפייתיות שבי. וגם הדבר קשור בעיקר לביטחון העצמי. כשאתה בן 17 וכל מעיינם של חבריך הוא בנות המין השני, ודיבורים על כך מבוקר עד ערב אתה מרגיש קצת שונה ו"פגום" כי הרי אתה לא יכול לעשות זאת....וגם לא תוכל בזמן הקרוב....יש לציין שעוד לא עשיתי זאת(משגל), ורוב חברי עשו זאת(אך עם זונה), ולאוו דווקא זה שהם עשו ואני לא זה מה שמטריד אותי, אלא פשוט הסיבה שפירטטי מקודם. אני לא יודע לכמה זמן אצטרך ליטול את הטיפול התרופתי מאחר והocd אצלי כרגע אינו קשה כל כך, ואני מקבל גם טיפולהתנהגותי(לא רק לימוד העקרונות, אלא משימות שבועויות ומדד התקדמותי תוך כדי סקאלת ייל בראון ושאלונים על ההפרעה-האם יש לך את החששהזה, הפחד הזה וכו' האם אתה נכנס לשירותים ציבוריים האם אתה הודק דברים וכו'). בכל זאת באם יוחלט שאצטרך טיפול תרופתי ממושך מאחר ופעמיים כבר חזר אצלי הocd אז מבחינה אחת-נפשית ארגיש מצויין, אך מבחינה שנייה- לא אוכל להכיר ולשכב עם בנות סליחה על הביטוי בשל הטיפול התרופתי. ועוד מעט אני נכנס לצבא ששם זה עולם הפיתויים וסדום ועמורה. מלבד כך אינני יכול לענג את עצמי דבר שגם חסר לי. אם כן צריך להתאים את התרופה שתביא לאפקט האנטי-כפייתי הגדול ביותר ומאידך תגרום מינימום תופעות לוואי בכלל ותופעות לוואי מיניות. אז אפשר לומר שבמבחינה אישית וסובייקטיבית וכנראה גם קלינית כל לכל התרופות ממשפחת הssri הייתה השפעה מטיבה עמי. אך עם כן יש צורך להתאים את התרופה שמבחינת האפקט הקליני-רפואי תיתן השפעה נוגדת כפייתית טובה ומצד שני תגרום לינימום תופעות לוואי כלליות וגם תופעות לוואי מיניות(ושלא יחגרמו להשמנה גם בשימוש ממושך אם הדבר אפשרי) אז כך: פקסט- בתחילה הייתה השפעה נוגדת כפייתיות שהעלימהגם את הדיכאון שנבע מהocd. אך עדיין המשכתי לסבול מכפייתיות לא קלה והלכתי לפסיכולוג(בזבוז זמן וכסף)רגיל, לא התנהגותי שכל הזמן כיבה את השריפות, שריפות הכפייתיות והרגיע עד לשריפה הבאה. לאט לאט השריפות(המחשבות הטורדניות)הלכו והתמעטו בעוצמתן ובעיקר בתדירותן. היה זה שיפור מאוד הדרגתי ואיטי. הגעתע למצב שהכפייתיות דעכה מאוד ולא הייתה קיימת כמעט. אפשר לומר שהכפייתיות כבר לא ענתה להגדרה של הפרעה כפייתית.לאחר מכן ירדנו במינונים והפסקנו וכל הסיפור הידוע. הכל מקרה תופעות לוואי כלליות כמעט שלא היו ומבחינה זו התרופה הייתה נוחה לשימוש, תופעות לוואי מיניות הופיעו בהתחלה אך אם אני לא טועה בהמשך ובהורדת המינונים והתמתנו ודעכו והיה אפשר להסתדר והכל בא על מקומו ושלום על ישראל (=. במהלך השימוש התיאבון לא גבר והיה תיאבון בריא ורגיל כיאה לילד בגיל 14 בגיל ההתבגרות. לא הייתה עליה במשקל(השימוש ארך כ10 חודשים) רסיטל-גרמה מעט תופעות לוואי כלליות כמו קיצור משך השינה, יקיצה מודקדמת וכו' תופעות קלות אשר חלפו לאחר שהגוף הסתגל אליהן. מבחינת ההשפעה על הכפייתיות הייתה השפעה די מטיבה למרות שבמצב נטילת הרסיטל המצב הכפייתי היה ממש קטסטרופלי-כולל Ocd מחשבתי של חחש מפגיעה מינת באחרים וטקסים פיזיים(שטיפות ידיים וכו') לאחר זמן מה היה תיאבון אדיר שאין אני יודע אם הוא קשור לתרופה(אולי זה היה בגלל החורף אולי זה היה בגלל רמות מתח עצמות אך למרות הכל זה היה רעב פיזי עמוק לא רעב נפיש שמעולם לא חוויתי לפני כן כמותו למרות שלפני מס' חודשים למרות שזה כמה שנים אחרי כן שזו הייתה תקופה מעט מתוחה כן היו לי התקפי רעב כאלה...). בכל מקרה לא נטלתי את התרופה למשך זמן ארוך כמוהסרוקסט למשל לכן אי אפשר להשוות בדיוקץ אבל נראה לי שאפקט השיפור הראשוני הנוגד כפייתיות היה טוב אך מראנ לי מעט פחות מאפקט האנטי כפייתי של הסרוקסט). היתרון הגדול הוא שעד 40 מ"ג ציפרמיל היו תתופעות לוואי מינימליות בלבד. אם בכלל. הטיפול בציפרמיל היה בשילו טיפול התנהכותי(עם הפסיכולוג הראשון והאפור) לוסטרל- כבר פירטטתי בעבר-עשו לי בעיות במימון קופת חולים ועד שכן אישרו עד שהרופאה העלתה לי את המינונים היא הוציאה לי את המיץ, אולי שבגלל שבלוסטרל אפשר לשלוט על המינוניםף כל מקרה בלחץ הכפייתיות שלי העלנו מ225 ל250 מ"ג. השיפור עם לוסטראל היה חלקי. הטיפול בלוסטראל היה גם משולב בטיפול התנהגותי הפעם עם הפסיכולוג השני שלא עובד עם תוכניות ושעיעורי בית אלא רק לוקח כסף ומסביר את עקרונות השיטה. הלוסטראל במינונים נמוכים ובינוניים לא גרמה לבעיות בפקוד המיני אך במינונים הגבוהים-250 גרמה לאימפוטנציה מוחלטת-זקפה חלשה ביותר. בכל מקרה גם אם התרופה עוזרת חלקית קשה להילחם בשאריות של הכפייתיות בטיפול ההתנהגותי ולעשות כל הזמן "דווקא" וההיפך, זה מתיש, ויש לזכור שהאובססיות עקשניות מאוד כך שזה קרה התשה שהאדם נלחם בעצם נגד....עצמו, אז איך יהיה לו כח להילחם ולהתמודד עם שאר העולם? אנפרניל-ניסיתי במינון עד 225 מ"ג אבל קשה לקבוע איך השפיעה, אם השפיעה ואילו תופעות לוואי גרמה מאחר והייתה משולבת בלוסטראל במינונין של 225 מ"ג ו20 מ"ג של לוסטראל. בכל מקרה ייתכן שאצטרך טיפול מניה אורך טווח גם אחרי שאחלים ומבחינה זו אנפרניל ממש גרוע כי הוא מעייף ומתיש ולא אוכל ללמוד ולתפקד איתו(הלא כן דור?). חו ץ מזה יש את האפשרות של הפרעה בקצב הלה הפרעה קטלנית ביותר שיכולה לגרום למוות, כם אם אז עשיתי וגם אם אעשה א.ק.ג. אתה לא יכול להבטיח לי שיום אחד לא אמצא עצמי שוכב בארון מתים. גם אם לא ואטרך ר טיפול קצר טווח באנפרניל לשם חיסול מהיר של האובססיות והמשך עם טיפול התנהגותי זו לא נראית לי האפשרות האידיאילית בגלל התופעות לוואי עצירות, יובש בפה, בחילות, הקאות, פרכוסים ועדיין התופעת לוואי קטלנית של הפרעות בקצב הלב, חוץ מזה זכור שלשם הפרעה כפייתית אנפרניל נוטלים במינון של 300 מ"ג ויש כאלה שחוצים רף זה, זהו מינון גבוה מאוד עם המון תופעות לוואי וסיכון מוגבר לפרכוסים והפרעות בקצב הלב. כך שנראה לי שנוותר הינתיים וכנראה גם לתמיד על אופציית האנפרניל/מרוניל. אז נשארנו עם פרוזק ופבוקסיל. נתחלי עם פרוזק. פרוזק- פרוזק ידוע יותר בפקט האנדטידיכאוני שלו אך כיום משתמשים בו גם להפרעה כפייתית, אך שים לב! אם לשם השפעה מטיבה כלשהי הצטרכתי להעלות את סרוקסט ל80 מ"ג את פרוזק אצטרך כנראה לעלות ל120 מ"ג ואולי אף יותר ה' ירחם. פרוזק פוגעת כמעט כמו הסרוקסט בתפקוד המני ולמעשה ב120 מ"ג תחסל לחלוטין את התפקוד המיני שלי ותעשה אותי עוד יותר אימפוטנט, מה גם שלא בטוח ישפיע עלי טוב כמו הסרוקסט. דבר נוסף וחשוב: אני בגיל ההתבגרות-פרוזק נוטה לדכא תיאבון, במינון של 120 מ"ג אני אאבד הרבה מהתיאבון והפגיעה שלי לגובה עלולה להיפגע(אני בן 17 וחצי ועדיין צומח וגובהה בלי עין הרע) עלולה להיפגע, אולי זה פעם ראשונה שאתה שומע על כך אך תיאורטית יש בכך היגיון רב, במיוחד במינון לא מקובל של 120 מ"ג. פבוקסיל-התרופה לא נמצאת בשימוש נפוץ ולפי דבריך יש לה הרבה תופעות לוואי בדומה לאנפרניל(טוב נו, אולי הגזמתי, פחות מאנפרניל אבל עדיין יותר מssri אחרים) השפעתה על התפקוד המיני לידיעתי לא פחותה מסרוקסט, אפקסט האנטי כפייתיות שלה לא גדול מסרוקסט, ויתכן שעבורי היא לא תתאים מבחינה אישית. כמו כן יש לה אינטראקציות רבות עם תרופות אחרות ומאחר ואינה בשימוש נפוץ ואין לה תחלים המחיר גם יקר ולחלוטין ללא צדק. אז מראש אני פוסל אותה. כך שנראה לי שסרוקסט היא תרופת הבחירה כרגע לפחות בעבורי, ואלי גם בהמשך אוסיף רבע כדור בונרין להרשה האישית הטובה יותר(= עד כאן הייתה ההסטוריה הרפואית שלי כדי שתוכל קצת יותר לעזור לי וגם סתם להתפרק אתה יודע....בתור אחד שרק בגיל 18 יש לי כבר ניסיון חיים עשיר ולאוו דווקא לטובה.... בכל מקרה סוגיה ספציפית ומאוד חשובה שרציתי לדון איתך בה היא כפייתויות וssri's. האפקט הקליני רפואי הראשוני, ואני נוטה להדגיש הראשוני הקליני הרפואי המתבטא אצל סובלי הפרעות כפיייתיות הנוטלים תרופות אנטי כפייתיות במינון גבוה הוא כ30 אחוז. ההשפעה בהדרגה מתחזקת ומתעצמת ומגיעה לשיא לאחר חצי שנה של אפקט השיפור הראשוני. קודם כל שיפור של 30 אחוז הוא למעשה שיפור עצום אצלי זה הצליח להוציא אותי מדיכאון-MODERATE DEPRESSIVE EPISODE וזאת כפי שאבחנה הפסיכיאטרית בנסוסף לocd. אך אם כן נשארים ה70 אחוז הנוספים, ולא תמיד יש את הסבלנות(ולפי דעתי גם לא צריכה להיות) של לחכות חצי שנה במינון הגבוה עד להיעלמות מוחלטת של התסמינים. לכן מה עושים עד שהssri יסיים את פעולתו האנטי-כפייתית שקורית לאחר חצי שנה.? מוסיפים מתגבר שמקל באופן זמיני עד שהssriישלים פעולתו האנטי כפייתית שמסתיימת רק לאחר חצי שנה. המתגבר הנפוץ ביותר הוא ריספרדל במינון נמוך. אך אני יוצא חוץץ כנגד גישה זו. ריספרדל וגם במינון נמוך גורם עלייה במשקל, וזאת בנוסף לעליה בפרוךקטין שיכולה לגרום להתפתחות שדיים מוקדמת אצל ילדות קטנות ועליה ברמות הפרולקטין שגרומת להפרשת חלב מן הפטמות, ועתים אף מעלה את הסיכון לטרדיב דיסקנזיה ועוד משהו שאמרת ושכחתי כבר. שלא לדבר על כך שריספרדל אינו נמצא בסל הבריאות וגם במינון נמוך עלותו נמצאת יקה. לכן, הפיתרון האידיאלי הוא הקלונקס. זהו כדור מצויין אשר משמש בפסיכיאטריה למגוון מצבים:ייצוב מצב רוח אל דו קוטבים, אפילפסיהף הרגעה ועוד. סבילות לתופעת הלוואי של העייפות מתפתח שזה דבר מצויין אבל סבילות לאפקט האנטי החרדתי לא מתפתח(אלא אם כן לאחר מס' חודשים ואז כבר בssri ישפיעו יותר טוב על הכפייתיות). המתנגדים לשיטה זו טוןענים שקלונקס ממכר מבחינה פיזיולוגית(סבילות לא מתפחת לאפקט האנטי חרדתי לכן אל דאגה). אבל----סרוקסט לא ממכר פיזיולוגית??? קח בן אדם שנוטל באופן קבוע סרוקסט(במיוחד סרוקסט) או כל ssri אחר(מלבד פרוזזק) ותמנע ממנו ליום יומיים את המנה היומית שלו ותראה איזה תגובות תקבל: עצבנות, אגרסיה, אלימות וכ'ו, אני חוויתי זאת על בשרי כאשר בעבר כשנטלתי סרוקסט ונגמר לי המינון הגבתי בצורה זו. אם לזה אתה לא קורא התמכרות אז למה אתה כן קורא? זה בדיוק כמו מכור לסיגריות.... הרופאים כמובן יגידו שסרוקסט ושות' לא ממכרים אך יש להפסיק בהדרגה כדי למנוע סימני גמילה.... אם אני אפסיק קלונקס בהדרגה אני גם לא אחווה תסמיני גמילה.....כמו גם סיגריות.... וכאן תגיד שבבנזו יש צורך להגדיל את המינון אבל בקלונקס זה לא נכון אם המדבור על השפעה אנטי חרדתית. דבר נוסף אפשרי הוא במקום קלונקס להוסיף קסנקס xr שלו יש גם מרכיב אנטידיכאוני אבל הוא ממכר חזק יותר ומתפתחת אצלו סבילות בכל הקשור להשפעה אנטיחרדתית הלא כן? אם כן אז מה אתה מציע? להישאר עם הסרוקסט? להוסיף רסיפרדל/קסנקס xr או קלונקס כמו שחשבתי? הפגישה עם הפסיכאטרית מחר ואפרוש בפניה את הצעותיך חבר. בינתיים ביי לך ידיד יקר(אני כבר תחת 2 מ"ג קלונקס אז הגיע הזמן לישון) שמור על קשר...