מתגעגעת לטיפול

והנה אני כבר ארבעה חודשים אחרי שסיימתי את הטיפול שלי, עם הפסיכולוגית שכל כך אהבתי. סיימתי כי הרגשתי שדי, זה אינטנסיבי מדי, אני אוהבת אותה מדי, תלויה מדי, אסירת תודה מדי. זה מחליש אותי, אני עסוקה בקשר שלנו יותר מבחיים עצמם. אחרי תקופה של כארבעה חודשים בה מאד התלבטתי- כן לא קונפליקט אינסופי- החלטתי שאני עוזבת, ועזבתי. מאז קורים לי דברים רבים וטובים בחיי. גדלה לומדת ומתפתחת. ועם זאת, לפעמים אני כל כך מתגעגעת, שממש כואב לי הלב. כל כך אני רוצה ברגעים האלה לחזור, להתקשר, לשמוע את קולה, לראות אותה. כל כך מתגעגעת לנוכחות האוהבת שלה. לתחושה שהיא מכירה אותי כל כך טוב. שהיא מרגישה אותי. שהיא שלי, בכל כך הרבה מובנים ודרכים, קרובה אלי כמו שאף אחד לא היה. היא הגיעה אלי או אני אליה באחת התקופות הקשות של חיי. כשהייתי אחרי לידה. כשהייתי בדיכאון עם עליות מהירות להיפומניות. כשהתלבטתי אם אני בכלל נמצאת במקצוע הנכון. כשהכל היה כל כך קשה ומאיים. כל העולם היה מפחיד ואני הייתי כל כך קטנה. והיא היתה שם איתי. ואני כל כך מתגעגעת. כזה רעב היא עוררה בי. האם הרעב הזה אומר שהטיפול לא הסתיים? שלא נסגרו בינינו דברים כמו שצריך? למה כל כך כואב לי כשאני חושבת עליה? ולמה אני עסוקה בזה כל כך עכשיו? האם גם לכם, חברי בוגרי הטיפול השונים- יש רגעים כאלה של געגועים למטפל? ומה אתם עושים עם זה??? יעזרו לי תשובותיכם. תודה. תמי.

תמי יקרה לא יודעת למה, אבל כל פעם כשאני קוראת את הדברים שלך פשוט בא לי לחבק אותך :-) כן, אני מזדהה לגמרי עם התחושות שאת מתארת. עברו כבר מספר חודשים מאז ה"גמילה" שלי... במהלך החודשים האלה קרו מספר דברים טובים בחיי, ובכל פעם שכזו הרגשתי צורך בוער של ממש להרים טלפון, לשלוח אימייל, לשתף... קרו גם דברים רעים לצערי, והצורך לשתף עלה חזק שבעתיים במקרים אלו. התחושה שאיש לא יבין אותי טוב יותר ממנו, כי מי חוץ ממנו מכיר את הקרביים הנפשיים שלי באותו האופן...? לרוב הצלחתי להתאפק, מדי פעם "חטאתי" ויצרתי קשר. הקלה עלי העובדה שהוא טרח לציין שאני תמיד מוזמנת להתקשר ולעדכן, ושהוא ישמח לשמוע מה עובר עלי. אני משערת שזה משפטי סיום טיפול שנאמרים לכל מטופל אבל הצד הילדותי שלי רוצה להאמין שלא כך הוא, ושאני יחידה ומיוחדת ולא לכולם הוא אמר את זה... :-) השארנו את הדלת פתוחה עבורי, אמרנו שבכל זמן שארצה - אוכל תמיד לחזור ולהמשיך את הקשר הטיפולי, ואני משאירה לי את האופציה הזו בצד, מעין תעודת ביטוח נעימה כזו, רשת ביטחון שתתפוס אותי אם ארגיש שאני עומדת למעוד. לאחרונה הרהרתי האם לפתוח את הדלת הזו ולהיכנס דרכה שוב, אבל בינתיים אני עוד מתלבטת. לא רק מהסיבות הכלכליות (הכאובות) אלא בעיקר כי אני חוששת מאוד מהתלות הזאת. מרגישה שעזבתי בזמן, לפני שנהייתי תלותית מדי, ויתכן שאם הייתי נשארת עוד קצת - - - תהליך הגמילה היה כואב וקשה פי כמה. תודה ששיתפת, נחמד לדעת שאני לא לבד עם הגעגוע... אבישג

אבישג יקרה האמת היא שראיתי שענית למיכאל וחשבתי עליך כשכתבתי את ההודעה. כי זכרתי שנפרדנו מהמטפלים שלנו בערך באותו זמן, וחשבתי לעצמי מעניין איך את מרגישה. איזה כיף שאת כל כך זמינה ועונה מהר, והמילים המחבקות שלך מנחמות קצת את הגעגוע הזה. למה אנחנו מתגעגעים? למה אני מתגעגעת? הרי כשמסתכלים אחורה יש גם המון כאב בקשר הזה שהיה לי. הרי הייתי שם ממש במשבר. לתקופה ההיא אני לא מתגעגעת. היא היתה נחוצה לי, למי שאני היום, אבל אני שמחה שהיא עברה. כי גדלתי מאז, גדלתי הרבה, ואני באמת שלמה וחזקה ועשירה כל כך הרבה יותר מאז. ואת הרעב הזה שמתעורר בי לפעמים לאמא כזאת מחבקת, אני משביעה די בקלות בקשרים שיש לי עם אנשים בסביבתי הקרובה וגם כאן בפורום. בתוך המחשב שלי יש אנשים. אנשים נהדרים. כמו מעגל של אנשים נפלאים, שנותנים אחד לשני יד כשלאחד כואב או קשה. וזו קבוצת תמיכה נהדרת, נכון, אבישג? תודה לכולנו שאנחנו כאן, אחד בשביל השני. כשנותנים ידיים במעגל תמיכה, הגעגוע נעלם. אני מכניסה את הפסיכולוגית שלי הפנימית לתוך המעגל, ושוב אני לא לבד... רק טוב לכולנו, תמי שפחות מתגעגעת...

רציתי לומר ל שמצבי בדיוק כמו שלך,אני כבר כשנתיים מטופלת ואינני מבחינה האם אני תלויה בפסיכולוגית שלי או שאני אכן כל כך זקוקה לטיפול. לאחרונה אני לא מגיעה אליה הרבה כי רין לי כסף,אני סטודנטית...ואינני יודעת מה לעשות! אך כשאני מגיעה אליה אניחשה כל כך תלותית ומפרגנת לה יותר מידי.. ונראה לי שאין דבר כזה סוף טיפול בכלל... חשבתי שרק אני חשה ככה... אני נמצאת במייל [email protected] אשמח אם תתכתבי איתי שם ותציעי לי פיתרון כי גם אני ככה תלותית בטירוףףףף

תמי יקרה, בדרך כלל זו את שמנחמת ותומכת ומאירה באור חיובי את התמונה, משדרת שאפשר להתגבר ואפשר לצמוח מן המשברים והקשיים. אז הפעם מגיע לך חיבוק וחיזוק מכולנו, ואני רוצה באמת לחזק אותך ולומר שנראה לי מאד טבעי להתגעגע למטפלת שכל כך אהבת. ובכל זאת - תראי כמה הרבה הישגת ולאן הגעת. תמשיכי להאמין בעצמך ובכוחותיך, ואנחנו פה לעזרתך, כפי שאת עצמך תמיד כותבת. חיבוק מכל הלב, מיכלי

תודה רבה על החיבוק והמילים הטובות. זה באמת עוזר. ושיהיה לכולנו רק טוב. תמי.

כמה תחושות ורבדי-רבדים של רגשות טמונים בשתי המילים האלה. הגעגועים לטיפול ולמטפלת, שקשה לדעת למה יותר מתגעגעים, לחוויה שיש בטיפול או למטפלת הזו, הספציפית, שכל כך היתה שם והטיבה, ואהבה והבינה. אני חושבת שכולנו, כל מי שהיה בטיפול וחווה אותו כחוויה טובה ומטיבה, יכול להבין ולהזדהות עד מאד. אני יודעת שאני מבינה אותך בדרכי, מרגישה שוב את הגעגועים איתי. סימתי טיפול לפני כמה שנים ומאז התחלתי שוב אחד ועדיין, הגעגועים למטפלת ההיא, הראשונה, קיימים. לפעמים יותר, לפעמים פחות. געגועים לחיוך, להומור, לחוויות הטובות שעברתי איתה ולתמיכה שלה ברגעים הקשים. בלתי נמנע מלהשוות בין מטפלים שונים, ואני עושה את זה ומתגעגעת להיא, הראשונה, למרות שגם היום הטיפול טוב ומכיל, אבל אחרת. בראיה אובייקטיבית אני יכולה לומר אפילו שהטיפול היום טוב יותר, עמוק יותר, נוגע ביותר דברים, אבל קל יותר כנראה להתגעגע לחוויות רחוקות. ובעבר, כשהרגיש לי שהגעגועים רבים מדי, או ברגעי משבר גדולים, התקשרתי - פעם רק לשמוע את ההודעה בקליניקה שלה, בשעה שידעתי שהיא לא תהיה שם. לשמוע ולהרגע. ופעם גם דיברנו, והתייעצתי, ועצם הידיעה שהיא שם בשבילי למרות הזמן שחלף, למרות הטיפול שנגמר, נתנה לי המון רוגע ובטחון ותחושה שאם רק ארצה, היא תשמח לראות אותי שוב. וזה הספיק להרבה מאד זמן. מאחלת לך פגישה משביעה, מרווה וכילה ואוהבת ביום ראשון.