סתם הרגשתי צורך לכתוב

את מה שעבר לי בראש. לאחר התקף דיכאון קשה לפני כארבעה חודשים, אני בהחלט מרגישה טוב יותר, מסוגלת לתקשר עם הסביבה, לתפקד ברמה מינימלית (למרות שאם הייתי יכולה מבחינה כלכלית הייתי בהחלט מפסיקה לעבוד, העבודה מלחיצה אותי וגורמת לי להיות מאוד עצבנית), אני רחוקה מאוד מלהיות האדם שהייתי "לפני" - אנרגטית, מחפשת את האושר, חייכנית, עם שמחת חיים וחשק לכל מיני דברים. אני סתם מעבירה את החיים כי אין לי ממש ברירה אחרת, אין בי רצון להיות מאושרת, אין בי רצון לשנות את המצב הקיים. (זה אולי נשמע דיכאוני, אך אני לא. אני מרגישה טוב בשבועים האחרונים.) אולי זה בגלל שאני כבר לא יודעת להנות. גם כשאני צוחקת, אני מרגישה מוזר. אפילו להרגיש טוב ,בלי ההרגשה הקשה של הדיכאון, זה יותר מדי בשבילי.... זה מרגיש לי מוזר ומיותר, לא יודעת איך לאכול את זה. אני תוהה לעצמי, כמה זמן אני אמשיך להרגיש יותר טוב? האם יהיה התקף נוסף? האם לרצות להישאר במיטה בבוקר,לא ללכת לעבודה, ולהתעורר קצת בלילה, מעיד על התדרדרות איטית והדרגתית (כמו שהיתה לפני ההתקף) , ו"הנפילה" הבאה קרובה? או שזה סתם. שאלות ללא תשובות ברורות, צריך לחכות ולראות מה יהיה.

היי אחת כמה טוב לראות אותך כאן, ולשמוע שאת מרגישה קצת יותר טוב. זה כבר משהו, הקצת יותר טוב הזה, לא? הפחד מהנפילה הבאה מוכר לי, במיוחד שכידוע אני סובלת ממאניה דיפרסיה, קרי מעברים מהירים בין מצבי אופוריה לדיכאונות מרים, ובאופוריות הייתי בטוחה שזהו, הגעתי אל האושר, וכמה הייתי מתאכזבת כל פעם מחדש, ממש רציתי למות, כשנפלתי שוב וגיליתי שאני בעצם לא ממש מאוזנת... אני חושבת שהאושר הוא מטרה שצריך להתאמן כדי להגיע אליו. כמו שמתאמנים שהגוף יהיה בכושר, ככה לדעתי צריך להתאמן שהנפש תהיה בכושר, וזה אומר- תהיה מאוזנת, שנהיה אופטימיים, שמחים במינון היציב של המילה, לא נעים למעלה ולמטה עם כל שינוי חיצוני שקורה לנו. ביוגה יש תנוחה אחת שנקראת תנוחת ההר. הרעיון מאד יפה- כשם שההר עומד לו בשלו- רוח נושבת עליו, שמש קופחת על פניו- והוא בשלו, ככה אנחנו צריכים להתאמן להיות בעולם. מצד שני, גם ההר משתנה, וגם אנחנו. אבל השינוי האמיתי הוא לא תנודות מהירות במצב הרוח וההכרה, אלא שינוי מבני של ממש, שהרוח שוחקת והמים עוברים והמבנה של ההר- הנפש- משתנים. גם אני הרגשתי צורך לכתוב אתמול כי היה עשור לרבין ובשבילי זה אירוע של עשור לשיגעון האחרון שלי. הייתי משוגעת מאד שם בכיכר. יש לי תמונות רבות בלב של עצמי שם עם ילדי הנרות, יום ולילה, עם המחשבות המשוגעות שלי בראש והכאב בלב, כאב שבו לא היתה אבחנה ברורה בין מה שבפנים למה שבחוץ, בין המציאות החיצונית לפנימית. הרגשתי שם אנרגיות מאד חזקות, ולפעמים המעגלים האלה של השירה ממש נתנו לי הגנה של אור מול הכאב הנורא. ואז הכל נגמר בחוץ, נגמר השבוע, כולם הלכו, ואני נשארתי והייתי בלי פלאפון ובלי משקפיים ואפילו יחפה כי שכחתי את עצמי באיזה דירה של מישהו שהייתי שם בלילה הקודם. אז ביקשתי ממישהו לידי שיתן לי להתקשר והתקשרתי לאחותי והיא באה לקחת אותי. ואני זוכרת איך הרגשתי אז, ממש כאילו שדים מנסרים לי במוח, כל כך רע, ואמרתי לאחותי- איך אני אחזור ללימודים עכשיו, איך אני אחזור לחיים, ולמדתי אז תואר שני בפסיכולוגיה, וכל כך הרגשתי רע. אבל חזרתי לחיים, ועליתי לאט לאט, וירדתי ועליתי ואני ממשיכה בדרך, והחוויות האלה נמצאות אי שם בתוכי, ומדי פעם, ביום השנה, אני נזכרת, ודמעות מציפות את ליבי. אז הנה תפסתי "טרמפ" על ההודעת שלך וכתבתי גם אני. שיהיה לנו טוב. תמי.

תמימי כמו תמיד, דברייך תמיד "נוגעים" בי, צובטים איפה שהוא עמוק, מרגשים ונעימים לקריאה. אני מעריצה את היכולת המדהימה שלך,לא לוותר. לחזור לחיים למרות הקשיים והדמעות המציפות, להמשיך הלאה במלוא המרץ, ולתרום מניסיונך. אצלי המצב שונה, ה"מאניה" אצלי, זה כשאני מסוגלת להכריח את עצמי לפגוש כמה חברות, לצחוק, לדבר עם אנשים ולתקשר איתם, ולתפקד ברמה מינימלית, ואז התחושה שהדיכאון מאחרי, שהתאוששתי וזה לא יחזור יותר. ואז בהדרגה, מצב הרוח נופל ויחד איתו תחושות ומחשבות מוכרות , ואני כבר מבינה שטעיתי.. ובסך הכל,למרות הנפילות, יש שיפור לטובה, ה"מאניות" מחזיקות מעמד קצת יותר זמן, והנפילות פחות עוצמתיות. ואני לא מבינה למה זה כל כך מבלבל אותי,למה זה מטריד אותי, למה אני לא מסוגלת להבין שככה זה, וכמו שזה נראה אני בתהליך של שיפור ולא של התדרדרות. אולי זה קשור לרצון שלי לפעמים, שיהיה לי רע כמו לפני כמה חודשים. אולי זה בגלל שאני צריכה להתאמן להרגיש טוב, להנות. הבעיה שאני לא רוצה להתאמן, ומוזר ,אבל אני מרגישה שאני לא רוצה שיהיה לי טוב. אני לא רוצה להרגיש שמחה, לא רוצה עוד הרבה דברים, אני לא יודעת מה אני כן רוצה. הניצוץ שבתוכי כבה. פעם דברים קטנים היו מציתים אותו, והוא היה גורם לי להנות, להרגיש אופטימית, להרגיש טוב, לשאוף ,לנסות. היום שום דבר כבר לא מצית אותו. אני מקווה ומאחלת לך שהשיגעון ההוא אז בכיכר ישאר האחרון, ושיהיה לך רק טוב.

כמה מוכר.... יותר מחצי שנה עברה מאז שהרגשתי, לראשונה בחיי, שאני לא ממש שולטת בהם. שזה לא סתם דכדוך, שאין זו עצבות שתחלוף. היתה לי תחושה שנכבשתי על ידי משהו לא מוכר, ומאד מאד מפחיד. חוסר הרצון להיות, הקושי לתפקד ואפילו - חוסר יכולת לתפקד. כל דבר קטן שקודם עשיתי בלי לחשוב הפך להתמודדות עם אוורסט. השתלט עלי הרצון להתבודד, להיות רק עם עצמי, במיטה ולא לעשות כלום. אפילו למות לא היה לי כוח. הייתי צריכה לשכנע את הסביבה הקרובה שלי שזה דכאון, שזה לא סתם משהו שיעבור. וגם זה היה מעליב וקשה. זה עבר מעצמו. אולי בהדרגה, אולי פתאום יום אחד. לא ממש הייתי שם בשביל להרגיש. חזרתי לחיות בצורה טובה יותר, אבל התחושה היא שזה לא זה. שהדכאון ההוא ואולי זה שיבוא בעתיד רובץ מתחת לפני השטח, מחכה להזדמנות הנכונה לצוץ. אני מפחדת ממנו אבל גם מחכה לו. אולי זה משהו בי שרוצה שהתמסר לאין, לכלום לשחור משחור. מתביישת בעצמי שכך אני מרגישה, כאילו משחקת באש - מפחדת ממנה וכמהה להישרף בה. תוהה אם יחזור אלי או לא ובינתיים, הכל מרגיש ארעי, לא אמיתי, לא עד הסוף. הצחוק אינו צחוק, ההנאה כבר לא אותו דבר. כאילו שהחיים עטופים בניר צלופן אולי ניילון נצמד. גם אני, לו הייתי יכולה, הייתי עוזבת הכל, מתמסרת לחפש מה עושה לי טוב, מפסיקה לעבוד (זה ממש עושה לי רע), מרגישה יותר את עצמי. ולתמימי - דברייך מאד ריגשו אותי אך גם חיזקו אותי. הידיעה שהצלחת לצאת מתהום הנשיה ולמצוא את הכוחות לטפס בחזרה, למרות המדרונות החלקלקים שבדרך, נותנים לי תקווה.

יעל , מאוד הזדהיתי עם מה שתיארת. גם הקשיים עם הסביבה הקרובה מוכרים לי מאוד. היה קשה לשמוע משפטים כמו "תקחי את עצמך בידיים, אם תרצי את יכולה לצאת מזה, זה הכל בראש שלך " ויש עוד משפטים רבים, דומים ומרגיזים שנאמרו, כשכל מה שרציתי זה להתנתק מהעולם לחלוטין, לא להיות קיימת. אני מכירה באופן אישי מישהי שהתעקשה לא להישאר "בתחתית" (לדבריה היא הגיעה למקום הכי נמוך שאפשר, ומשם אפשר רק לטפס למעלה),והיא התאמצה, התמידה, למרות הקשיים והנפילות שבדרך, אך בסוף היא הצליחה לטפס, למקומות גבוהים, טובים יותר. מקווה בשבילך שתמצאי את הסולם ואת הכוח, שיעזרו לך לטפס .....

שמחה שאת עדיין איתנו , ואם אני לא טועה זו פעם ראשונה שאת אומרת "אני מרגישה יותר טוב" וזה משמח אותי . כולנו רוצים לחזור ולהיות האדם שלפני, אבל אני מתחילה להבין שאין מצב כזה, וקצת קשה לקבל את זה . ואנחנו מנסים לחזור לעבר, ובנתיים לא חווים את ההווה או את העתיד! אף אחד לא מבטיח שזה לא יחזור, אבל גם אף אחד לא מבטיח שזה כן יחזור. וחוץ מזה תגידי לעצמך שאת כבר מכירה אותו ,כלומר את הדיכאון , ואת יודעת שאפשר לנצח אותו !!! ולמרות ש "מילים לא אומרות דבר" אני איתך, ויהיה בסדר

לאחת והיחידה יופי לשמוע ממך ואפילו יש רמז לשפור מסויים ולהרגשה טובה, נקווה שהשפור יתעצם ותרגישי טוב יותר וגם מאושרת. אולי זה הזמן להתחיל גם בפסיכותרפיה? כיף לשמוע את הבנות הותיקות והחמות שמיד מחממות את הלב הידש