מה נכון יותר ?

כשבני במצב לא מאוזן וקורא לי להסיע אותו למקומות מסויימים אבל מתנהג באלימות מילולית, יורק, ומשפיל - האם נכון יותר להמשיך ב"משימת ההסעה" ולקבל את ההתנהגות הזו בשתיקה או להגיב בכעס, אמביוולנטיות או מה? זה חוזר על עצמו בשבועיים האחרונים כמעט מידיי יום, הוא מתקשר ומדבר אלי יפה...מבקש בנימוס ואז כשאנו ביחד הוא פועל באקטים להשפיל. אנא, אנא אמרו לי מה נכון להגיב במקרים כאלה..?? כמה שיותר תגובות - יותר אחכים. תודה מאוד. נורית. אשמח גם לתגובות למייל הפרטי שלי.

הי נורית, נשמע לי שאת עושה הרבה הנחות לבן שלך בגלל מחלתו. הבן שלך חי בקהילה, והוא בן אדם נורמלי, ששולט מספיק במעשיו כדי שלא יאשפזו אותו, ובתור שכזה הסובבים אותו מצפים ממנו להתנהגות סבירה פחות או יותר, הוא אולי לא לגמרי מודע למעשיו, אבל אני מאמין שיש לו לפחות רמה מסוימת של מודעות. בקיצור, לי נשמע שאת לא צריכה לסבול את זה אפילו רגע אחד. אם הוא מתנהג ככה כלפיך, אז תסבירי לו בתקיפות שאת לא מוכנה לסבול התנהגות כזו ושאם הוא ממשיך בכך את לא מתכוונת להסיע אותו יותר, אם הוא ימשיך, אז אל תסיעי אותו יותר. ומעבר לזה, אני די משוכנע שהבן שלך שמע על אוטובוסים או מוניות. למה את צריכה להיות שירות ההסעות שלו? בברכה מיכאל

שלום, את חייבת לקחת בחזרה את הסמכות אליך ולדרוש מבנך התנהגות נורמטיבית שכל ילד קטן יודע אותה. בנך יוצא מתוך הנחה שאי אפשר להעניש אותו, כי הוא מאובחן כחולה נפש, ואת למעשה מקבלת את ההנחה הזאת ובתגובותיך אף מעודדת אותו בהתנהגות זו. בנך מרוויח מתיוגו כחולה נפש אך זאת טעות לעודד אותו בכך. בנוסף, כנראה שבנך לא מאוזן מבחינה תרופתית.

תודה לכם, תודה מאוד זה נכון שהוא אינו מאוזן, זו רכבת שדים אחת גדולה. הוא לא לוקח את הכדורים שנותנים לו, הוא היה 8 פעמים (!!) במיון פסיכיאטרי , במזרע, בצפת, בשער מנשה - ושם אני לא יודעת איך...הוא מצליח להשתחרר אחרי יומיים ( האם הוא עד כדי כך מתוחכם "לעבוד" על הרופאים ??)עם המלצה על תרופות ומעקב במרפאת בריאות הנפש. אבל הוא לא הולך...ואז...הוא בביתו, מיטרף על דעתו, משגע אותי ( כי רק אני כנראה מאפשרת, אביו לקח אחורה ולא מעורב כלל...) אני מרחמת על מצבו, רוצה להייטיב איתו בחוליו ועושה את מה שהוא מבקש. אתם ממליצים "לשלוח" אותו להסעה ציבורית. האם זה בסדר שאסרב להסיע, לסייע בלהביא אוכל, למרות שהוא לא מאוזן וכל כך בודד? דור, מיכאל, כולם, אני מבולבלת בטירוף, תנו לי משפטים חכמים של גבולות, של התניה. עכשיו חזרנו מנסיעה לחבר שלו שהוא ביקש והתסריט חזר על עצמו. זה ברור לי ש"הוא לא פה" שהוא במצב חריף פסיכוטי נוראי. האבסורד הוא התשובה הפסיכית הזו (סלחו לי אני כל כך מבוהלת) שחוזרת על עצמה:"עד שהוא לא מסוכן לציבור, לא מאשפזים". מה זו הכארטה הזו? מה צריך לקרות שיאשפזו לפחות עד איזון מינימאלי? אני בעצמי מרגישה שאני טרום אי שפיות. הוא שפך עלי חומר חריף כנראה כדי שלא אוכל ללכת לעבודה כי הוא אמר: "הנה לך, את ממהרת לעבודה?? קחי קחי, את מתה על העבודה...." הוא עשה הכל להוציא אותי מדעתי לאורך כל הדרך וחזור. אני מדגישה שההתנהגות הזו, הקיצונית מופנית רק כלפיי. אני כנראה גרועה בלהעמיד גבולות אבל אני גם פוחדת ממנו כי הוא מאיים בכל מיניי דרכים. ו...אני מוציאה את כל כוחותיי האחרונים ומשחקת "עסקים כרגיל"... או קיי, אני יודעת שאני מעמיסה ובכל זאת מבקשת שוב תגובה ממוקדת. אנא תנו לי משפטי העמדת גבולות ואתאמן עליהם... חייבת... חייבת. נורית.

לנורית אני מסכימה עם דברי חברי שמחלה נפשית היא לא תירוץ להתנהגות חסרת גבולות וחסרת התחשבות, ושמותר ואולי אפילו כדאי שתגיני על עצמך מפני התנהגות כזאת. האם תמיד הוא חסר שליטה, כלפי כולם, או רק כלפיך? נכון שחלק מהעצבנות נובעת מחוסר האיזון, אבל גם את בנאדם, לא? דרך אגב, יש קבוצות תמיכה להורים לילדים עם מחלות נפשיות, אולי כדאי לך להצטרף? אפשר לברר דרך מועדון אנוש שקרוב למקום מגוריך. קשר עם משפחות והורים יכול מאד לחזק אותך במצב הלא פשוט של לגדל ילד עם סכיזופרניה. תהיו בריאים וחזקים. תמי.