שאלה פילוסופית ועוד....

מה זה אומר עליי ,עליכם , כאדם וכבני אדם .. כאשר אני מיחסת הן את הצלחותיי והן את כשלונותיי , לעצמי - לי. לאדם יש זכות בחירה , אנשים תמיד יאהבו אותנו , ישנאו אותנו , יפגעו בנו. הבחירה שלנו היא האם להפגע או לא. האם לנקוט מעשה , האם ליטול את האשמה כלפי האחר, האם להפנות את הכעס אל האחר , האם זו הלקאה עצמית , או תבונה רבה או רגישות יתרה למי שאתה? אני עצובה היום ... ובאופטימיות כפי שיאה לכל סוף או בעצם התחלה , לכל הסטודנטים בנינו : מאחלת לכם שנת לימודים שלווה , קלה ומלאה בהגשמה עצמית . רק טוב , מיטל

הי מיטל, אני אגיב כאן מהרהורים שלי למרות שזה לא במדויק קשור. יש גישה שאומרת שכל בני האדם הם מעין "רובינזון קורזו", שכל אחד הוא אי בפני עצמו. וכל אחד דואג לאינטרס העצמי שלו, כאשר אנחנו יוצרים קשר עם אנשים לפי האינטרס העצי שלנו ומתוך האינטרס העצמי משתפים פעולה. האדם קיים בזכות עצמו, והוא לא זקוק לחברה בשביל כך. יש גישה אחרת, שאני הרבה יותר מסכים איתה, היא שאין קיום לאדם ללא הסובבים אותו. האדם מוגדר לפי האינטרקציה והתפקיד שיש לו בחברה, זה המרכיב המהותי בזהות שלו. האדם קיים רק כחלק מאיזו קהילה. זו גישה שיכולה להיות מאוד מסוכנת בצד הקיצוני שלה, כאשר טוענים שהקהילה חשובה יותר מהפרט, שזה פשיזם. אבל אפשר להאמין גם בזכויות הפרט ועדיין להבין שאין לפרט קיום מצד עצמו בלבד. לפי הגישה השנייה אין לך ממש ברירה אלא להגיב לסובבים אותך, אלא אם כן את לגמרי מנותקת מעצמך, כי הסובבים אותך, התגובה שלהם הרעיונות שלהם, הם מה שמרכיב את ה"אני" האותנטי שלך. את יכולה להרחיב את ה"אני" האותנטי רק אם את מרחיבה את הגבולות לכל החברה, כי מה שעובר עליך משפיע עליהם וההיפך. את לא יכולה לפעול במנותק. לפיכך אין בתגובה שלך לא הלקאה עצמית, אלא תבונה ורגישות למי שאת. אינני טוען שאדם לא יכול להיות מנותק לגמרי מהחברה, לגור באי בודד ולקטוף פירות מהעצים. זה מאוד נדיר וכמעט בלתי אפשרי, אבל זה לא לגמרי בלתי אפשרי. אבל אפילו רובינזון קרוזו לקח איתו את התנ"ך לאי בודד, ולבסוף נפגש גם עם ששת. ואפילו לבן אדם הכי בודד ומבודד מרצון יש רעיונות ודעות ומחשבות. וכל אלה הגיעו מהסביבה שלו, מאנשים אחרים. בני אדם יכולים לחיות בסביבות מאוד משונות וחריגות, אבל יש להם אינטרקציה עם אנשים אחרים, גם אם האנשים האלה מתים המון שנים. אני מרגיש קצת חלוד כי מזמן לא חשבתי על נושאים כאלה, ואני מעביר את זמני בעיקר לחשוב כמה משעמם לי ואין טעם לחיי, אז תודה מיטלה שנתנת לי הזדמנות לחשוב על דברים שמעבר לעצמי. בברכה מיכאל(מיקי)

מיטל שאלות פילוסופיות חביבות עלי במיוחד... זו אכן בחירה איך להתייחס לעולם. עד כמה להאשים, לכעוס, ועד כמה לנסות ללמוד מכל התנסות וללכת איתה הלאה. והכוונה היא לא להאשים את עצמינו כי זה די אותו דבר כמו להאשים אחרים. בעיני הרעיון הוא לקבל את המציאות הזאת כחלק מהמסלול שאנחנו צריכים לעבור כדי לגלות מי אנחנו ומה יש לנו לעשות כאן. כמו פנצ'ר בגלגל באמצע כביש ראשי, ואני עם חברה שלי מנסות לראשונה בחיינו להחליף גלגל, ופתאום מרגישות כל כך מסוגלות, ואז גם עוצר גברבר חביב באופנוע שעוזר לנו ומוסיף צבעוניות ופנטזיות על האביר על הסוס הלבן... וככה אולי אפשר להתייחס גם לפנצ'רים האחרים שלנו בחיים, כהזדמנות להוכיח לעצמינו שאנחנו מסוגלים לו, מסוגלים לעבור את הכעס ולהרפות ממנו, לעבור את העצב ולדעת שהוא יעבור, הכל עובר- גם השימחה וגם העצב, הכל חלק מאותו מסע מופלא שנקרא החיים. יש לנו תמיד בחירה ותמיד אפשר לראות בסבל איזה שכר לימוד על שיעור חשוב שאנחנו עוברים. ואת השיעורים אנחנו לומדים מהחוויה ולא מהאוניברסיטה, והכאב הוא מורה חשוב, כואב אבל חשוב. ולא נורא אם נפגענו, זה קורה, אבל מה למדנו מכל הסיפור הזה? והאם היינו מוותרים על החוויות הקשות שלנו שלימדו אותנו כל כך הרבה? אני לא הייתי מוותרת על כלום. לא על המחלה, לא על ההורים שלי, לא על כל הדברים שהיו לי קשים ועודם. אתם הייתם מוותרים? רק טוב, תמי.