מה הדבר הנכון לעשות? אםרק היה לי מושג זה היה טוב

שלום לכולם אני בחורה כבת-29 אמא ל-3 ילדים סובלת מהפרעת אישיות קשה,מהפרעת אכילה,מדיכאון,חרדה,ו-OSD כ4 שנים אני מטופלת אם אישפוזים שחוזרים על עצמם שוחררתי מבית חולים רק לפני שבוע ועדין אני מרגישה רע אם מחשבות אובדניות דיכאון שאין לי מושג איך להגדיר פשוט כלום לא מסתדר לי הכל רע היום אני מטופלת ברסיטל,אנטומין,קלונקס,מודל,ופנארגן ממה שידוע לי אנטומין נוטלים אנשים אם סכיזופרניה האם היתכן שלא אמרו לי שיש לי את המחלה?ואם לא אז למה אני נוטלת אותה?מה אני אמורה לעשות במצב כזה? למה אני עדין מרגישה רע?ואני יודעת שאנטומין יצב אותי לפני שנטלתי את האנטומין המצב היה יותר גרוע .האם זה שבקשתי להשתחרר מהאישפוז היה הדבר הנכון? או שפשוט עשיתי טעות? אבל יש לי 3 ילדים בבית לא יכולתי יותר ילדה בת10 חודשים שלא ראתה את אמא שלה חודשיים! זה קשה מה אני אמורה לעשות אני כל כך מבולבלת שונאת את עצמי ומרגישה רע רע מאוד איך יוצאים ממצב כזה? מה עליי לעשות? איך ואם בכלל יש משהו שיכול לעזור ולו רק קצת אני מרגישה שלא נישאר משהו קטן בעולם גדול שיכול לעודד או לתת לי חיוך קטן אבל באמת לא סתם בשביל שיחשבו שהכל בסדר ואני בריאה חיוך שהיהי באמת מהלב! תודה מראש לכול המשיבים

לימי היקרה כן, זה כל כך קשה מה שאת מתארת. הסבל הגדול למרות כל הטיפול התרופתי ולמרות האישפוז. הקושי הגדול בתיפקוד כאמא לשלושה ילדים. ודווקא הילדים אולי יכולים לתת לנו כוח במצבים האלה כי הם מכריחים אותנו לטפל בהם. אני הייתי בדיכאון די ממושך והבנות שלי היו מאד קטנות. התינוקת היתה בת כמה חודשים והגדולה היתה אז בת 3.5 ואני זוכרת ששאלתי אותה את הגדולה אם היא והתינוקת יסתדרו בלעדי, רק עם אבא, והיא אמרה- אבל אנחנו אוהבות אותך אמא, אל תלכי לשום מקום. ואני זוכרת את רגשות האשמה שהיו לי על זה ששיתפתי את הילדה הקטנה הזאת שלי במחשבות המוות שהיו לי, אבל גם זוכרת עד כמה היא עזרה לי באותם רגעים. אסור לנו ללכת, את מבינה לימי, ואת חזרת מהאישפוז בשביל שלושת הילדים שלך ועשית את הדבר הנכון כי לכל ילד עדיף הורה בבית מהורה לא בבית, וגם אם קשה אני מאמינה שתוכלי להתמודד בשבילם וילדים קטנים נותנים לנו כוח. ואנחנו כאן בפורום בשבילך. כאן את לא לבד. חיזקי ואימצי. תמי.

היכן ששאלת בפעם הראשונה. אחרי האישפוז יש להמשיך בטיפול מרפאתי.