שאלה לדור - התרופות הפסיכיאטריות מחקו לי את האישיו

שלום דור, בעקבות תגובתך לשאלתי מתאריך 16.10 שכותרתה הדילמה המוסרית כאשר נותנים תרופות לאדם כדי להשתיק אותו (כמו שמפורט בתגובתך לאדם שחושף שחיתויות בחברה והמנהל שולח אותו לפסיכיאטר כדי להשתיקו). אז הנה סיפורי, טיפ טיפה ארוך: בגיל 26 במקום עבודתי, עובדת אחת לחצה עליי להתחתן. היא עשתה זאת בצורה אגרסיבית וגם היתה אדם אגרסיבי. היא אמרה לי: יאללה, יאללה, זאתי הבחורה השניה ילדה, שתלדי את גם או שתלכי מפה, יאללה יאללה וקללות, וכו'. זאת היתה האוירה באותה תקופה. אני לא הסכמתי לכפייתיות. אנשים היו קולטים את הצעקות שלה עליי ואת ההשפעות עליי ומסתכלים עליי. גם באוטובוס, במיוחד הצעירים. אחרי כן אותה עובדת שצעקה עזבה את המקום. אחרי כן היתה לנו נערה בוגרת בבנין הנמוך שבו אנו גרים, שמדי פעם שהיתה חוזרת מהתיכון היתה מתגרה בי וצועקת: איזה דפוקה היא, ומעליבה אותי. כאילו על זה שאני צריכה להתחתן. הצעירה הזו היתה בחורה פרחחית, היה לה פה גדול וגם העיפו אותה מהתיכון. אני בחורה עדינה. אחרי כן עזבתי את מקום העבודה כי רציתי להתפנק קצת, בעבודה צריך להתמודד עם אנשים ואני שקטה. וגם אני גרה אצל אימי אז היא מפרנסת אותי. לאחר תקופה קצרה מסוימת שהייתי בבית שמעתי את השכנה הצעירה הזו שגרה קרוב לחלוני, אומרת במין לחש כזה, שהוא לא קול, אלא כאילו היא פותחת את הפה ואומרת את המילים עם השפתיים, ומה ששמעתי ממנה זה: תעזבי אותי, ת-ע-ז-ב-י אותי, ת-ע-ז-ב-י אותי, מטומטמת, ככה כל הלילה ולא נתנה לי לישון. זה לא נעים להיות במקום שלא אוהבים אותך וכמעט בכיתי.אני חושבת שהיא עשתה את זה מכיוון שעזבתי את העבודה והיא רצתה ללעוג לי. וגם מתוך קינאה כי יש לי בית טוב ואמא שלי דואגת לי. יצאתי מהבית כדי לא לשמוע אותה ובאמת בחוץ לא שמעתי כלום. ככה זה נמשך כמה לילות, לא הייתי מסוכנת לעצמי ולא לאמא שלי. אמא שלי לא הרגישה בדבר. אחרי כן, הלכתי לפסיכיאטר כיוון שרציתי לתת לצעירה ההיא את ההרגשה שהיא ניצחה אותי ואמרתי לו שאני שומעת קולות שאומרים לי ללכת מהבית. אני חושבת שעשיתי זאת מוקדם מדי והייתי צריכה לחכות עד שאני אמצא עבודה. המצב לא היה נורא. הייתי צריכה לבקש ממנו כדורי שינה אבל אמרתי את מה שסיפרתי. הרופא אמר שזו סכיזופרניה ונתן לי ריספרדל שאותו לא לקחתי, אבל השכנה הפסיקה לצעוק עליי למרות שלא לקחתי את הכדורים. בכל אופן כל ביקור אצל הרופא אמרתי לו שאני שאני שומעת את הקולות (למרות שלא שמעתי אותה כבר, פשוט פחדתי ממנה), והוא כל פעם הגדיל יותר את המינון. אני לא לקחתי את התרופות. בנתיים עבר זמן והשכנה הזו כבר לא נמצאת, היא עברה דירה, ולי נמאס לעשות צחוק מעצמי אז הפסקתי לספר לרופא שאני שומעת קולות. כיום הוא נותן לי זיפרקסה במינון של 15 מ"ג וזו תרופה מאוד חזקה, ניסיתי לקחת אותה תקופה מסוימת, ואחרי תקופה מסוימת הרגשתי רע פיזית, אז הפסקתי, ושוב לקחתי, ושוב הפסקתי. כל זאת מבלי שאני שומעת קולות בכלל! עכשיו הרופא כבר לא רוצה להוריד את המינון. וגם יש עלי לחצים כבדים מצד אימי שרוצה שאני אקח את התרופות. מה דעתך על הדילמה בסיפור שלי? ועל זה שהמינון הוא כל כך גבוה?

כמו שכתבת בעצמך- ניסית לקחת את התרופה, אח"כ הפסקת ואח"כ שוב ניסית... דהיינו, את מבינה ומקבלת שיש לך הפרעה נפשית, כי אחרת לא היית מנסה. לא היית באישפוז כפוי והכל נעשה מרצונך החופשי- האיבחונים, הטיפולים, הפגישות עם הפסיכיאטר, הנסיונות לקחת כדורים. אמא שלך לא יכולה להכריח אותך לקחת כדורים אבל היא גם לא חייבת לפרנס אותך בגיל 26 ולכן ההחלטה בידך.