פציעה עצמית

שלום, יש לי בעיה ארוכת טווח. אני בת 35. מאז גיל 10 אני פוצעת את העור באזורים מסויימים בגופי בעזרת ציפורניי. זה התחיל בעקבות טראומה שחוויתי ותנאי חיים קשים בילדות. במשך השנים היו תקופות יותר טובות ופחות טובות, אך תמיד התופעה נשארה, עד היום. היום חיי טובים מאוד מכל הבחינות. אני לא מרגישה קשיים מיוחדים. רק הבעיה של העור נשארה ומציקה לי מאוד. זה מגוחך שאני פוגעת בעצמי ללא סיבה. אולי פעם יכולתי להצדיק את זה, אבל היום אני כועסת על עצמי ומאוד רוצה להפסיק עם זה. אבל אני לא מצליחה! אולי זו התמכרות, אולי סתם הרגל מושרש מאוד. אינספור פעמים ניסיתי להפסיק. נשבעתי לעצמי, הפסקתי ליום, יומיים וחזרתי. אני לא בטיפול משום סוג. אנא אל תפנו אותי לטיפול. לא תרופתי ולא פסיכולוגי כי אין סיכוי שאקח. אני מבקשת עזרה או עצות, איך להיגמל מההרגל הרע הזה בעזרת עצמי. ללא התערבות אחרים. בקיצור- השאלות שלי הן: 1. האם יש שם לתופעה הזאת והאם היא מוכרת? (אני מתכוונת להרגל של פציעה עצמית ללא בעיות פסיכולוגיות אחרות) 2. איך אפשר להיגמל מזה לבד? אלפי תודות למי שיעזור לי.

מדובר על הפרעה בשליטה על דחפים, לדעתי עצות בפורום לא יעזרו לך. את צריכה טיפול. לאו דווקא טיפול פסיכולוגי קלאסי אלא יותר קוגנטיבי-התנהגותי, שמכוון לעניין זה. ניתן לטפל רק בעניין זה, אם זה רצונך, פני לפסיכולוג שמתמחה בשיטת טיפול הנ"ל.

לא בדיוק הבנתי למה הכוונה בהפרעה בשליטה בדחפים. איך דחפים קשרים בבעיה שלי? ולגבי טיפול- כפי שאמרתי- לא בשבילי. אני מחפשת דרך לעזרה עצמית. תודה.

שלום אנונימית, נראה שהפציעה העצמית הפכה אצלך לאישהו דפוס התנהגות, ואת מודעת לכך. דפוס התנהגות שיש לו אישהי מטרה (אחרת הוא לא הייה ממשיך, אנשים לא מתנהגים סתם באופן מסויים). אולי הוא דרך להפחתת לחץ, או להתמודדות רגשית מסויימת, ולאו דווקא כתגובה למשהו משברי וחמור שקורה. פשוט מעין דרך שסיגלת לעצמך כדי להתמודד עם תחושות מסויימות יומיומיות, שבתחילה הייתה כתגובה למצבים קשים ונשארה גם לאחר חלוף מצבים אלו. אני יכולה להבין אותך, כל אחד וההרגלים שלו, אני למשל מעשנת... זה כאילו "סתם" הרגל והתמכרות, אבל אם אני מסתכלת טוב יותר אז זה באמת בא במצבים מסויימים יותר - למשל תחושת בדידות, לחץ, התרגשות מיוחדת וכו'... לא דברים יוצאי דופן, אלא מצבים יומיומיים. מצאתי אתר שמדבר על פציעה עצמית באופן מאוד מפורט, ויש שם פרק שלם על עזרה-עצמית שמדבר על כל מיני טכניקות בהן אפשר להשתמש בכדי להפסיק את הפציעה. העיקרון של טכניקות אלו הוא למצוא משהו אחר לעשות במקום הפציעה, ובכך להרחיב את מגוון ההתנהגויות במצבים בהם מתחשך לך לפצוא את עצמך - להגדיל את יכולת הבחירה שלך בהתנהגות ולהקטין את התלות בפציעה. עיקרון נוסף הוא לזהות את המצבים בהם את פוצעת את עצמך ולהבין מהו המניע הרגשי העומד מאחורי כך. ע"י זיהוי המניע הרגשי או המצב הרגשי בו נמצאים בעת הפציעה, מצב זה הופך להיות יותר ברור ופחות מאיים, ואז מרגישים פחות צורך לבטא את הכאב שבדרך כלל מאפיין מצב זה באמצעות פציעה עצמית. הנה הקישור לאתר "פציעה עצמית" בדף המדבר על עזרה עצמית: http://www.macom.org.il/self_injur9.asp מקווה שאתר זה יעזור לך להפסיק את ההרגל. מעבר לכך אני לא מבינה למה את מתנגדת כ"כ לטיפול... זה יכול להיות משהו שבאמת עוזר ולאו דווקא מצביע על כך שיש לך בעיות פסיכולוגיות חמורות. לי זה עזר מאוד עם "הרגלים רעים" שהיו לי בנוגע לאכילה (בולמייה) שהתחילו בתקופה משברית, ובעזרת טיפול תרופתי שכנראה החזיר את הגוף והנפש לאיזון יצאתי מזה. זה מאוד דומה לדעתי לפציעה עצמית. לפעמים עזרה תרופתית (ופסיכותרפויטית) מסייעת לעשות אישהו מהלך בכדי להפסיק הרגלים, ואח"כ אפשר להפסיק עם תרופות ו/או טיפול ולחזור לחיים רגילים ללא ההתנהגויות "המגונות". (זה נשמע קצת מיסיונרי מה שכתבתי, לא התכוונתי... פשוט משתפת אותך בניסיון שלי ומכבדת גם את הדרך שלך לעשות את הדברים בעצמך.) בהצלחה ב"גמילה", ואל תכעסי על עצמך - זה אף פעם לא עוזר, רק מוסיף עוד לחץ... (גם להצליח יומיים להפסיק הרגל של שנים זה הישג!) אני.

בולימיה זה מקרה קלאסי של חוסר שליטה על דחפים ולכן ההשוואה במקום.

אני מעריכה את ההשקעה שלך בתשובה אלי. נתת לי נקודות למחשבה. רק דבר אחד לא מסתדר לי- באתר שהפנית אותי אליו מדובר בפציעה עצמית אחרת- בחתכים של סכין, כוויות וכו', דברים הרבה יותר קיצוניים ומסוכנים ממה שיש לי. אני חושבת שמדובר בתופעות שונות. אין לי סיפוק מלראות דם. העיסוק שלי לא דרמטי. לא מלווה בהתרגשות. אני לא מכאיבה לעצמי ממש. זה יותר דומה לכסיסת ציפורניים. אז אני לא בטוחה שאוכל להיעזר בעצות שלהם. גם אין אנשים שיודעים על הבעיה שלי. אפילו בן זוגי אינו יודע. כך שאין לי "מערכת תמיכה" להיעזר בה ב"גמילה" (תנאי להצלחת הגמילה לפי האתר). לגבי התנגדות לטיפול- יש לי סיבה טובה. הייתי בטיפול שהיה הרסני בשבילי. למדתי להסתדר הכי טוב בעצמי ואין סיכוי שאסתכן שוב בטיפול. בכל מקרה תודה. אם יש לך מה להגיב, אשמח לשמוע.