המשך -מה אפשר לעשות?

אמא שלי מאוד קרובה לאחותה (אימו) ומנסה לעזור כיכולתה אבל אין שיתוף פעולה מהצד השני. בפעם שבו אבא שלו הרביץ לו לפני הטיסה למזרח, אמא שלי התערבה וזעזעה את דודה שלי ודודה שלי אכן החליטה לפעול בנושא. הקשר שלנו איתה נשמר אבל אין קשר עם בעלה האלים (האבא של הבן דוד) מאז כי הוא כועס על אימי שהתערבה בענייני משפחתו. גם דודה שלי כעסה עליה אבל נשארה בקשר. אותי מדאיג שהוא כמובן לא במעקב פסיכיאטרי, שהטיפול הפסיכולוגי לא מקדם אותו, שהמצב שלו מחמיר ויש יותר ויותר התקפות זעם והתנהגות מסוכנת. אמא שלו (דודה שלי) לא מעבירה אלייו את האחריות שלו בטיפול ולא מדברת איתו בפתיחות בנושא. הוא פונה אליה רק כדי לקבל כסף לפסיכולוג או לקבל תרופות. אני כמובן אמורה לא לדעת מכלום כייש סודיות במשפחתה של דודתי, לכן יעצתי לאמי להסביר לה את החשיבות של מעקב פסיכיאטרי, חשיבות של מעקב על התרופות והמינון. החשיבות של איבחון מסודר ותקין כי ייתכן שחוץ מADHD הוא גם סובל מהפרעות נוספות, אולי אף הפרעת אישיות שמונעות ממנו להתקדם. ככל הידוע לי אימי לא יודעת על ההתעללות שעבר, למרות שפעם רמזה לי משהו בעניין, ודודתי סיפרה לי וביקשה שלא אדבר עם אימי על כך. אמרתי לאימי שאולי תייעץ לדודה שלי ללכת בעצמה לקבל הדרכה כיצד להעביר אל בנה את האחריות על טיפולו הנפשי מבלי ליצור אנטגוניזם, לדבר איתו בפתיחות על הבעיות שלו ולגרום לו להכיר בכך שהטיפול שמתכונתו הנוכחית לא עובד. שאלתי היא אינה ממה הוא סובל או איזה תרופות הוא צריך אלא יותר איך רצוי לגשת לבעיה כה סבוכה. כל פעם שניגשים אליו בנושא קצת רגיש הוא מתפרץ בצורה מפחידה ומסוכנת כמו נהיגה פרועה). אין ספק שהוא במצוקה, וגם דודה שלי במצוקה. היא בעצמה סובלת משיעול טורדני שלא נמצא לו שום גורם פיזיולוגי כבר שנים רבות ואני כמעט משוכנעת שמדובר שתופעה שקשורה לעומס הנפשי הרבה שמוטל עליה בטיפול בבנה. המצב לא יכול להימשך כך, הוא סובל, אימו סובלת, אימי חסרת אונים משום שאינה יכולה לעשות דבר מלבד לייעץ לאחותה ואני רק מנסה לספר לאימי על אופציות לעזרה שאפשר לקבל - תחנות לבריאות הנפש, טיפול אצל פסיכיאטר שהוא גם עוסק בפסיכותרפיה, שימוש בביטוח המשלים כדי להקל על העלויות הכבדות של הטיפול בו, החשיבות של טיפול מערכתי ולא נקודתי. ייתכן כמובן שהוא גם סובל מPRSD כתוצאה מההתעללות בילדות אך כל זאת יהיה אפשר לברר באיבחון . האם לדעתך יש צורך לעשות מבחני אישיותוהשלכה או שדי בראיון קליני? בהערכה שירה59 השאלות כמובן מופנות לכולם

היי, נשמע כמו ילד שעוד לא התבגר ובעיקר עוד לא לוקח אחריות על חייו. לפי התיאור- הוא לא עובד, אין לו בת זוג ולמעשה איננו מנהל אורח חיים נורמטיבי של אדם בגילו. האמא צריכה להפסיק לספק לו תרופות או כסף, שישיג אותם בעצמו. ההורים ממש טועים שהם ממשיכים לטפל בו בגילו. הם צריכים לשחרר אותו ושהוא ידאג לעצמו. לדעתי הוא צריך בעיקר טיפול התנהגותי ושיקומי ולא בהכרח שיחות או תרופות. תנסי להתעניין במכון "סאמיט" בירושלים- שם יש אפשרות לשילוב טיפול שיקומי, פסיכולוגי ותרופתי. יש להם אתר באינטרנט.

היי, זה לא כל כך פשוט... עבור אמא, ילד שלא התבגר הוא עדיין ילד, והוא יישאר כזה. אני לא חושבת שלשפוט את ההורים יועיל כאן במשהו... הם כמובן מנסים לעשות את הטוב ביותר להבנתם, וזה בטח אומר לנסות ולספק לו תמיכה כלכלית, נפשית וכל מה שאפשר. כמובן שדרוש טיפול, כנראה שאחר, אבל הדרך שאתה מציע נראית לא הגיונית עבור הורים. ולשירה- כל הכבוד על הדאגה והתמיכה, אני מקווה שאולי תוכלו למצוא מישהו במשפחה שינסה להתקרב אליו ולדבר אל ליבו שיוכל לשקף לו את המציאות מבלי לגרום להתנגדות. דנה

דבר 1 אין ספק שאתה צודק וצריך לנתק את חבל הטבור דבר 2- נראה שלא קראת את דברי בעיון מספיק המצב הוא שאני ואמי רק צד שלישי בבעיה שלו. לפנינו נמצאים הוריו - אימו שמספקת לו תרופות ואביו שמתנגד לכל שינוי נחרץ ושימת גבולות לבחור. להגיד לבחור הזה שמפסיקים לתת לו כסף - גם אם זה סיוע בטיפול פסיכולוגי זה פשוט חריצת דינו כי הוא פשוט ידרדר וזו לא המטרה של אף אחד. הוא עצמו תוקף והופך אגרסיבי כל אימת שמנסים לדבר איתו על העניין. אל תשכח שהוא סבל מהתעללות בילדות בנוסף לכל הדברים שהצטברו עד עכשו. השאלה היא לא מה נכון לעשות אלא איך גורמים להוריו להבין שכך צריך להיעשות. אם אני אגיד לו דברים קשים הוא פשוט ינתק אתי מגע וכרגע אני מהווה ערוץ תקשורת חשוב כדי להבין מה המצב שלו, קרה כבר כמה פעמים שהצלחתי כתוצאה מהצלבות מידע בין אמא שלי ובינו להביא לאיזו חשיבה קצת שונה, או להפחית את הדחף שלו להזיק לעצמו, להבהיר לו את משמעות הטיפול התרופתי בADHD ובדיכאון, להסביר לו שאין בושה בללכת לטיפול פסיכיאטרי או פסיכולוגי. לפני כן הוא בכלל לא היה מוכן לשמוע על זה.

דור- אתה לא חושב שלהגיד לאמא שלא תדאג לילד שלה זה מנוגד לטבע? היום בדור הה מישהו בן 26 מאד צריך תמיכה של ההורים וברור שאם הוא נמצא במצב כזה קשה אז הוא עוד יותר צריך תמיכה. זה ששההורים ינטשו אותו ידרדר אותו עוד יותר. איך הורים בדיוק טועים שהם ממשיכים לטפל בילד בגילו??? הבת שלי בת 29 וגם אובחנה כ ADD ואני אומרת לך שהמון בעיות בחיים יכולות להיות מזה. זה לא רק לקרוא ולכתוב ולא לשבת על הכיסא כמו שחושבים. הרבה הורים מרימים ידיים מהילדים שלהם ם ולא מבינים את הצרכים המיוחדים ובגלל זה יש עבריינים והתנהגויות כמו ששירה כותבת. מי שלא הורה לא יכול להבין מה זה. ויכול לשפוט. אבל דנה כתבה הכי נכון שילד לא מפסיק להיות ילד רק בגלל שהוא כבר גדול. אמא

שירה שלום אני לא יודעת איפה התחיל השירשור הזה אז אענה רק על השאלה הראשונה שלך לגבי איבחון או ראיון קליני. איבחון פסיכולוגי עושים כשיש שאלה שלא מבינים אחרי ראיון קליני, או שצריך את האיבחון לגורם חיצוני חינוכי כמו בית ספר, פנימיה וכו'. זאת כי האיבחון עצמו עולה הרבה כסף, לוקח הרבה זמן, והוא גם לא חוויה כל כך נעימה לנבדק, במיוחד אם הוא מתבגר חסר שקט ולא ממש משתף פעולה. ניתן להוציא המון אינפורמציה מראיון קליני עם הנער, עם הוריו ועל סמך ההתנהגות ואפון יצירת הקשר בחדר. לכן נקודתית אני חושבת שלא חייבים במקרה הזה לרוץ לאיבחון, אלא ליצור קשר תומך ואמפטי עם הנער והוריו, ולהתחיל בטיפול. אם טיפול נוכחי לא עוזר אפשר להתייעץ עם איש מקצוע אחר, כמו שאת עצמך הצעת- פסיכיאטר שעוסק בפסיכותרפיה. לא הבנתי בן כמה הבחור- נער או מבוגר. אם היו או לא היו טראומות בילדות- זה לא ממש חיוני לדעת לתחילת טיפול. זה יתברר או לא ברגע שהטיפול יתחיל ויתקדם. לא תמיד חייבים להבין הכל כדי לרפא. ההבנה מתפתחת תוך כדי הקשר. מקווה שעזרתי. תמי.

כתוב שם כל המידע גם בנוגע לטראומות ולגיל, כמו גם הסביבה המשפחתית הטיפול, משכו וכו'. פירטתי מאוד. אם יהיה לך חסר מידע אחרי שתקראי, אשמח להשלים.