סתם פורקת
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
אני צריכה עידוד. אני לא חושבת שאני מסוגלת להמשיך יותר. נמאס לי למשוך . נמאס לי לשרוד. למה שום דבר טוב לא קורה. למה כלום לא משתנה. יום ועוד יום כל הימים אותו דבר. כבר לא עוקבת(איזה יום היום?). ואין באמת למה להמשיך. אין בשביל מה. פשוט אין. הכל ריק וחסר תכלית. והחתכים על הגוף מזכרות של כאבים ישנים. צלקות שלא עוברות ובאמת, למה? למה?
למה? כי לא סתם הגענו לעולם הזה . למה? כי לכל אחד יש תפקיד בעולם הזה . ולמה ? כי הכל יעבור בסופו של עניין , נשמע קילשאה , אבל לעיתים הזמן עושה את שלו. עוד יגיעו ימים טובים יותר .. עזרי לעצמך , ככל האפשר ...אל תשקעי בתהומות הללו..הצלקת תמיד תהיה שם , תיזכורת למה שהיית ולמה שאת יכולה להיות אדם מאושר יותר , טפלי בעצמך . אנחנו פה בשבילך , תרגישי טוב רק טוב , מיטל
פורקת יקרה השאלות האלה שנשאלות מזכירות לי את הייאוש, ומולן התקווה מתקוממת, בכל עוצמתה היא נעמדת ואומרת לו, לייאוש- שיש בשביל מה. וגם אם הדרך קשה, ומלאה במהמורות, וגם אם לעיתים נדמה שאין בשביל מה, אין יותר כוחות והכל חסר טעם, יוצאת לה התקווה מתיבת פנדורה מלאת השדים ואומרת- לא. ניתן למצוא טעם גם בקשיים הכי גדולים. ניתן למצוא טוב בכל דבר. ניתן לבחור בטוב בכל רגע נתון בחיים. בני אדם עשו את זה. לכל אחד מאיתנו יש את שק הסבל האישי שלו. לכל אחד מאיתנו יש את רגעי השבירה. אבל אנחנו לא לבד. אנחנו אף פעם לא לבד. וכשהבדידות אינה כל כך מעיקה, ניתן לשאת את כל השאר. תתגבר תתגבר כך אומר לו הקול להיפגע וליפול כל אחד יכול לכולנו מותר להיות חלשים רק לא לאטום אוזניים לא לעצום עיניים לא לאבד ידיים גם בימים קשים. אל תתיאשי. האור תמיד נמצא, צריך רק לרצות לראות אותו. שנה טובה, תמי.
