לתת לעצמי סתירה בלחי השניה

לכעוס על ההורים שלי זה כמו לתת לעצמי סתירה בלחי השניה כמו להרביץ לבת שלי כי כולנו המשכים אחד של השני ובגלל זה הורים זה כל כך כואב וילדים גם. החגים הגיעו ועימם כל ההתחשבנויות שלהם ואני נשבעת לעצמי שלא אכנס לזה הפעם שלא אפתח ציפיות ולא אפול לאכזבות ובכל זאת נופלת ובכל זאת כועסת והלחי השניה שלי כואבת כואבת נורא. איך אפשר להתחיל את השנה בתפוח בדבש כשבלב עצוב לי עולים שוב כל הכאבים הישנים ובמיוחד עצוב לי שעדיין עצוב לי ובכאלה עוצמות אחרי כל כך הרבה שנים. כמה אני מקנאה ברגעים האלה בנזירים הטיבטיים הכתומים האלה בשלווה באור ובחיוך שלהם לא פוגעים אפילו בנמלה ואני, נותנת לעצמי סתירה בלחי השניה מענישה את עצמי שוב על הכאבים, על האכזבות, על אובדן האשליות. מי אמר שהחגים האלה הם משפחתיים? לפעמים הם כל כך כואבים כי הם כל כך מדגישים עד כמה קשה לנו במשפחות שלנו למצוא את נוסחת הקסם שלא תפגע, שלא תכאיב לאף אחד מהצדדים והבנות שלי בסך הכל רוצות תפוח בדבש עם כולם ולא מבינות למה המתוק מתערבב עם המר למה כואבת לי הלחי השניה למה איני מסוגלת להניח את האכזבות הפגיעות והמשקעים לא להעניש את עצמי על חולשותיהם של אחרים ולסלוח. לעצמי ולעולם שהוא אינו מושלם שיש בו תוקפנות, גלוייה וסמוייה ושככה תתחיל לה שנה חדשה עם טעמו המר- מתוק של התפוח ועם כאבים בלחי השניה. שנה טובה, תמי.

כל כך נכון . והנורא מכל הוא שאנחנו נשבעות שלנו זה לא יקרה שאנחנו נהיה אחרות מההורים שלנו ,אבל אחר כך מגלים שגם הילדים שלנו כועסים עלינו ומאשימים אותנו, שכל כך השתדלנו ונשבענו ! וכל שנה אנחנו אומרות שהפעם יהיה אחרת, ואולי הכל יהיה כמו באגדות.... ועוד שנה עוברת, וחוץ מזה כרגיל כתבת נהדר

תמי יקרה מאוד, איך את תמיד מצליחה לגעת בנקודות הכי כואבות שלי... (האם הפסיכולוג שלי העביר לך את הרשימות שלו לגביי...? :-) החגים היא נקודה כואבת במיוחד. המשפחה היא נקודה כואבת במיוחד. יום ההולדת שלי תמיד נופל על החודש הזה, הגדוש עד להתפקע בחגים מאוסים. הזדמנות כפולה ומכופלת לחשבון נפש נוקב ומר, על מה שלא הספקתי, על כמה לא התבגרתי למרות שהזדקנתי בעוד שנה, ועל הקשר הסבוך מאוד הזה עם המשפחה, שכמה שלא אחטט ואנבור בו - - - התחושה היא תמיד של בור ללא תחתית, של פקעת סבוכה שאי אפשר להתיר אותה כי תמיד מוצאים עוד קשר ועוד אחד... בכל שנה אני תמהה (וכועסת) מחדש על כך שככל שאני מתבגרת, בכל הקשור להורים אני תמיד נשארת באותה נקודה, אני תמיד נשארת בתוכי אותה ילדה קטנה שזקוקה לאישור שלהם, למילה הטובה, לחיזוק. כמה חבל שהדברים שאני הכי זקוקה להם אף פעם לא באמת מגיעים, ואם מגיעים - אז התזמון לא נכון, או שהמינון לא נכון... למה אנחנו תמיד ממשיכים להיות ילדים קטנים כאשר מדובר בהורים שלנו ? מתי כבר יתנתק חבל הטבור, מתי תספיק לנו המילה הטובה שאנחנו נותנים לעצמנו, ולא נמצא את עצמנו זקוקים נואשות למילה הטובה שלהם..? שתהיה שנה מצויינת לכולם אבישג

לאבישג ולאמא רחוקה ופתאום הבנתי משהו. אחרי הכעס והכאב שמאחוריו, הבנתי שבעצם, ההורים שלנו זקוקים למילה טובה ולאישור, בדיוק כמונו. שגם הם זקוקים שנבין אותם ואת צרכיהם בלי להיפגע ובלי לחשוב שאינם אוהבים אותנו אלא עושים טעויות, כי גם הם יצורים אנושיים, בדיוק כמונו. הסיפור שהוליד את השיר שלי הוא כזה: אחותי הלא נשואה בהודו, ואני הזמנתי את ההורים שלי לחג יחד עם המשפחה של בעלי. הכימייה בין שתי המשפחות של בעלי ושלי לא כל כך טובה, בלשון המעטה, וכל פעם זה כואב מחדש. והפעם הסירוב שלהם לבוא לא היה שהם הולכים לחברים או משהו אלא שהחליטו לבלות את החג לבד, בדירה שיש לאמא שלי בירושלים, כי הם מאד עייפים וכו'. לא רציתי לההפך לפולנייה, והפכתי. לא רציתי להיפגע, ונפגעתי. קשה היה לי לדמיין אותם לבד בערב תחילתה של שנה, ועוד לא במלון או משהו אלא בדירה ריקה... וכמובן ששוב עלתה חוויית הדחייה מול המשפחה של בעלי, ההרגשה שאינם מקבלים אותה ואת בעלי, לא מכל הלב, לא כמו שהייתי רוצה. אבל הבוקר הבנתי שאולי הם רוצים שאזמין אותם בלי כל החשבונאות של העבר. פשוט להגיד להם מתוך ליבי כמה אני אוהבת אותם וחשוב לי שיהיו איתנו בחג. שיבואו כמו מלכים, בלי לבשל ובלי להתאמץ. שיתנו לי הזדמנות לתת להם ולפנק אותם כמו שהם נתנו לי ופינקו אותי כל כך הרבה שנים. וגם, למרות הכאב, שאני מבינה את הצורך שלהם להתנתק קצת מהמשפחתולוגיה הדביקה, מכל סוג, כדי אולי לנוח, בלי קשר אלי בכלל אלא מתוך תחושה של שיחרור קצת מהעומס של החיים. מבינה ומקבלת. האם אנחנו מוכנים לקבל את חולשותיהם של הורינו כפי שאנו רוצים כל כך שיקבלו את חולשותינו שלנו? האם לא מגיע שלב שבו היחסים הלא סימטריים האלה הופכים אחרים, אולי אפילו מתהפכים? שלב שבו אנחנו הופכים אולי ההורים היותר טובים של הורינו? ודווקא החגים האלה, עם כל דביקותם והעומסים הרגשיים שהם מעוררים, הם אימון מצויין בלסלוח. ופתאום הבנתי את זה. שוב שנה טובה לכולנו, שנה טובה ושלווה, תמי.