החיים ברמיסיה....

שלום, מזמן לא הי לי מה לכתוב כאן על החיים שלי, ומכיוון שאני לא ממש מרגיש מוסמך לעזור לחיים של אחרים, אז לא כתבתי בכלל. עברו כבר כמעט ארבעה חודשים מהאישפוז האחרון שלי. גם היום אין לי הרבה מה לכתוב, אבל מתחשק לי בכל זאת לכתוב, אז אני אכתוב. חשבתי על כתיבת ההודעה הזו תוך כדי שאני שובר את השיא האישי של במשחק מחשב דבילי, שמורכב מאיש קטן שצריך לקפוץ על מכשולים....אולי גם אתן משחקות בו... אני קצת מדוכדך בימים האחרונים. אמנם זה ממש רחוק מדיכאון, (אני חושב אמנם חושב על כמה טוב זה יהיה אם כל המשחק המטופש הזה שנקרא החיים שלי יסתיים כבר, אבל אין לי כוונות לסייע בכך, ואני לא מתהלך סחור סחור סביב עצמי מלא בשנאה עצמית וכלל עולמית) אבל אני לא מרגיש מסופק, אני לא מרגיש מאושר, ואני שואל את עצמי לפעמים אם בכלל סביר מצידי לצפות שיהיה יותר טוב מזה, שיש משהו כזה אושר, שיש אהבה, והרי מה שאני ראיתי כאהבה או כאושר עליאי התפרש על ידי הסביבה שלי כמחלה קשה ואיומה הדורשת אמצעים דרסטיים וטראומטיים לטיפול בה. אבל כמובן שלא היה שם בתוך התהליך המאני גם מצוקה גדולה שביקשה פורקן. העולם נעלם, שינה צורה, האנשים נראו אחרת, הבתים נראו אחרת. קשה להסביר את זה. ועכשיו? הכל חזר להיות נורמלי. הליתיום והזיפרקסה כל ערב לפני שאני הולך לישון מאזנים אותי, מאפשרים לי לראות את העולם כמו שכל האנשים רואים אותו. חסר קסם, חסר התרגשות גדולה, סתמי, חדגוני, כל יום רודף את משנהו ומתנהל על-פי אותם החוקים, אותם אנשים, לפעמים משתנה קצת התפאורה. אולי יבוא כבר איזה "צונאמי", ואני לא מתכוון במובן הגשמי, ויכחיד את כל הסדר הזה ויכחיד גם אותי איתו. שילך לעזאזל כל היום יום. מחלקה סגורה. שלוש ארוחות ביום. ריפוי בעיסוק. בלי כלום. בלי שאיפות חוץ מלסיגריה פעם בשעה. לא, אני ממש לא רוצה לחזור לשם, למחלקה הסגורה, אבל כן רוצה לחזור למאניה, רק שהפעם אני אשלוט בה. (כן, בטח, שמענו עליך...בדיוק כמו שהצלחת לשלוט בפעם השנייה והשלישית). רציתי לכתוב לבחור שהשמין מהזיפרקסה שאני כנראה אחד האנשים היחידים שהצליח לרזות בלי לתכנן את זה, בעודו לוקח זיפרקסה. טוב, אני אוכל מנה פלאפל ביומיים. אולי אני קצת בדיכאון בכל זאת. אבל אין מחשבות אובדניות....ולא מרגיש כל-כך רע. מרגיש די סביר, ולמה אני "מתאמץ" כל-כך לחלום שיהיה יותר טוב, אולי אני צריך להשלים עם מה שיש. להסתכל על כל זה מהורהר, מבחוץ, כמו אדם שמתבונן בסרט. לא להתרגש יותר מדי, לא להאמין שיש לזה איזה טעם או משמעות...והרי המוות, שאני כה מצפה לו, יגיע במוקדם או במאוחר, בטח סרטן (מהסיגריות) או התקף לב, יש נטייה במשפחה, אני אסרב לקבל כימותרפיה ופשוט אתן לגרורות לעשות את שלהן. רק אקח מורפין לשיכוך כאבים. לא נותר אלא להמתין שתגמר כבר המשמרת, שיגמר כבר היום, שתגמר כבר השנה, שיגמר כבר העשור, שיגמרו כבר החיים. אפשר להכין טבלת ייאוש. ובינתיים לנסות להנעים את הזמן שעוד נשאר קצת יותר, להסיח את הדעת. סקס, אינטרנט, טלוויזיה, קולנוע, יחסים רציניים וארוכי טווח שיסוו קצת את הבדידות ושאפשר יהיה לקורא להם אהבה, ארוחות במסעדה, נסיעות לחו"ל, נסיעות בכלל, המעט חברים שעוד איכשהוא נשארו לי. נו, טוב, חשבתי שאין לי מה לכתוב וכתבתי מגילה שלמה... בברכה מיכאל(מיקי)

היי מיקי יש תקופות כאלה, כמו שאתה מתאר, אבל זו אינה הרמיסיה האמיתית וניתן להגיע למצב הרבה יותא טוב מזה- מצב בו אתה מרגיש שקיומך כאן חיוני וחשוב עבור אנשים אחרים. תמיד מה שמוציא אותנו מקורי העכביש המעצבנים של עצמינו זה לעזור לאנשים אחרים. אולי כאן אתה יכול לעשות איזה שינוי? ללכת להתנדב איפהשהו- נניח מועדון אנוש- לעשות שם חוג כתיבה יוצרת על חוויות האישפוז? או בבית חולים של ילדים? משהו שיוציא אותך קצת מהמלנכוליה חסרת המשמעות הזאת ויתן לך קצת יותר טעם לחיים? תמחוק את הדברים שלי מהפרוטוקול אם הם מעצבנים אותך אבל בעיני יש לך המון מה לתרום לנו כאן ועוד הרבה לפני שתמות מסרטן או מזיקנה יש לך עוד מה לעשות כאן חוץ מאינטרנט ועבודה וחיות אחרות... תרגיש יותר טוב, תמי.

גבר,יש משפט באנגלית שאומר - אתה ניהיה שה שאתה חושב,והחיים נראים כמו הגישה שלך אליהם. תאסוף את עצמך בהרבה אמביציה,תקשר לחברים,בחורות,צא לבלות 2,3 בשבוע,תמצא עבודה נחמדה,תצ"וטט באינטרנט,תעשה ספורט,לך לים ותמיד תסתכל קדימה ולא אחורה.צא לאיזה טיול בחו"ל,משהו עם מסיבות ותתן לחיים בראש כי באמת,יש למה לקום בבוקר-מנסיון. רק טוב ושפע בריאות

היי מיקי רק רציתי שתדע אני מאוד מזדה איתך רק שאתה יכול לשחק ואני לעומתך נימצאת בתוך המשחק אני חייבת לטפל ב3 ילדים וזה ממש לא קל אני גם אחרי אישפוז שלדעתי עשה לי יותר רע אז אל יאוש אתה לא לבד לימי