די אין לי כוחות

אני יושבת ושואלת את עצמי למה בכלל אני חיה אנורקסית ,הפרעת אישיות קשה,דיכאון,חרדה,אובססיה כפיתית,ומה לא?.... אז מה רק בגלל הילדים אני חייבת . אני פשוט לא רוצה לחיות אני שונאת את עצמי, אני שונאת הכל אין בי שום רצון לחיות אני לא חושבת שיש בכלל "חיים טובים" אני אחרי אישפוז של חודש וכלום אני רק מרגישה יותר גרועה אני מתחננת תנו לי סיבה למה זה קורה לי ואיך להיתמודד אני בת 28 אמא ל-3 ילדים שאפילו אין לי חשק לטפל בהם מה עושים ?

תהיי אמיצה תמודדי ולא רק בשביל ילדיך אלא גם בשביל עצמך

היי לימי איך לתת לך כוח כשהמילים לפעמים כל כך בנאליות. קשה להיות במצב שלך, במיוחד אני זוכרת גם את עצמי שוכחת שאני תמי ונותנת לעצמי את כל האבחנות של הDSM... איך לא איבחנתי את עצמי? ומרוב אבחנות אנחנו שוכחות שאנחנו עוד דברים חוץ מכל הפסיכיאטריה הזאת, ויש בנו עוד המון דברים, כוחות ומשמעות שברגעים של חושך קשה לראות. גם את הכוח לטפל בילדים אני לא יודעת איך גייסתי. יש לך עזרה? אני הרגשתי שאני לא עושה כלום אבל בסופו של דבר הבנות מקסימות והן חלק ממני והילדים שלך מקסימים בעצמם, אני בטוחה שבימים פחות קשים תוכלי גם להנות מהם. לא יודעת אם עזרתי. תרגישי טוב, תמי.

תודה לכם על העידוד אבל מעבר לזה עדין לא טוב לי ואני לא יודעת מה?ואיך ?להיתמודד אני פשוט יושבת לי ומנסה להבין, ולהבחין מה טוב יותר במצבי האם באמת להביא את הסוף או שיש עדין תקווה ?אני לוקחת את התרופות וכאילו כלום הכל אותו הדבר אין תקווה, אין שיפור במצבי, מרגע לרגע הכל נראה יותר גרוע כל שניה עוברת כמו נצח כאילו אין מה לעשות ???

תודה לכולכם על העידוד כייף לישמוע שיש עוד אנשים שאיכפת להם .אבל אם כל זאות הרגשתי עדין אינה משתפרת אלה הולכת ונעשת גרועה יותר אני כן מטופלת בשיחות שאין לא ממש עוזרות במצבי לכן השאל אותך תמימי איך היצלחת להיתגבר? איך עברת את כל זה אם הילדים? אני לא מרגישה שזה דבר אפשרי אני כל היום בוכה לא טוב לי אני לא יכולה להסתיר זאות מהילדים בעברי האיתי גם אשה מוכה אז גם ככך לילדים יש טראומה והקטנה בסך הכל בת9 חודשים תואמרי לי איך בבקשה? אני על סף יאוש בא לי פשוט להיכנס לחדר ולא לראות אף אחד בא לי פשוט לעשות סוף..

לימי היקרה הלוואי ויכולתי לתת לך מתכון של איך להתגבר אבל לצערי אין מתכון כזה. כל אחד מוצא בתוכו ובסביבתו את המקומות שיתנו לו תמיכה ויחד עם אמונה שזה אפשרי גם אם לעיתים זה נראה אינסופי ובלתי אפשרי, בסוף המצב משתפר. כמובן שזה שילוב של איזון תרופתי ואם את כל כך סובלת אולי כדאי לראות שוב פסיכיאטר או לפנות למישהו אחר? לי היתה עזרה בבית עם הבנות, גם מבעלי וגם מהמטפלת של התינוקת שלי- היום היא כבר בת שנתיים. אני מבינה שאת מגדלת את הילדים לבד? יש לך עזרה של בני משפחה? חברות? כדאי לנסות למצוא עזרה פיסית כדי שתוכלי לתת לעצמך קצת יותר מנוחה. חוץ מזה- לי תמיד עזר קשר עם אנשים. אנשים שעברו דיכאון כמוני תמיד עודדו אותי כשאמרו לי שזה עובר. אני מקווה שגם אני מצליחה קצת לעודד, לפחות קצת. תרגישי טוב, תמי.