להגיד תודה לדיכאון

מוזר, אבל זו מחשבה שעוברת בי בתקופה האחרונה. להגיד תודה לדיכאון, עכשיו כשהוא איננו, אבל עם הזמן שחולף אני קולטת כמה דברים טובים קיבלתי ממנו. ושלא תבינו אותי לא נכון, בזמן שהוא הגיע חיפשתי כל דרך אפשרית "להיפטר" ממנו. אני חושבת שזה הסבל הכי גדול שסבלתי ממנו בחיי. המוות הפנימי, המחשבות הטורדניות, הדימוי העצמי בקרקעית, הרצון רק לברוח, רק להיעלם לתוך איזה שינה ממנה לא מתעוררים. אבל היום אני רואה כמה למדתי ממנו. הדיכאון לימד אותי ענווה, צניעות. הדיכאון לימד אותי חמלה. הדיכאון לימד אותי להעריך את הרגעים הקטנים והפשוטים של החיים. הדיכאון לימד אותי מהו סבל. הדיכאון לימד אותי מסע גיבור לצאת מהסבל. הדיכאון לימד אותי להעריך את המשפחה שלי. את החברים. את הבנות. הדיכאון לימד אותי להעריך ולתת כבוד לחיים. לא לקחת שום דבר כמובן מאליו. קצת כמו שהמוות מלמד אותנו פרופורציות אחרות לחיים. ככה גם הדיכאון, שהוא סוג של מוות בעודך בחיים. מצב שגל גדול ושחור תקף אותי. ואני הייתי חסרת אונים, נשאבת לכוחותיו האיתנים, לא יודעת מתי הוא ירגע ויתן לי לחזור לחיות את חיי. בזכות הדיכאון פגשתי אנשים נפלאים שנתנו לי כל כך הרבה תמיכה ואהבה. עד היום אני מלאה תודה והודייה לאנשים האלה. הדיכאון נתן לי כוח, בצאתי ממנו, לפנות ביתר נחישות לעזור לאנשים אחרים במצב הזה. לחלץ אותם מהבדידות, מהסבל, מהבורות, מהכאב הבלתי נסבל ובלתי מובן לאחרים. הזיכרון של הדיכאון לא נותן לי לשכוח. הוא נותן לי כיוון ומשמעות לחיים. האם גם לכם? תמי.

נשמע שיצאת מאוד מחוזקת ומעושרת וזה מעורר קצת "קינאה" :) אישית, לא חושבת שאני סובלת מדכאונות, אלא אם כן חוסר עניין קיצוני במתרחש סביבי, מוגדר כסוג של דיכאון. הבעיה אצלי זה יותר החרדות. אני מניחה שאת הדכאונות ניתן לנצח, אולי אף באופן אבסולוטי וסופי. לא כך לגבי חרדות. אפשר פשוט ללמוד לחיות איתן ברמה כזו, שלא יפריעו לחלוטין למהלך חיים פחות או יותר תקין. בכל אופן, אני דווקא למדתי מאחרים בדברים שונים. - למדתי שאנשים מהר מדי נוטים להגדיר את כל מי שאי פעם היה מטופל תרופתית, כחולה נפש. - למדתי שלהיות חרדתי, בחברה שלנו, זה כתם. - למדתי שאנשים תמיד ינצלו לרעה, את העובדה שאני לוקחת תרופות, אם זה יוודע להם. - לצערי הרב מאוד... למדתי שחרדות זה עניין תורשתי. סבתי, אמי, אחיה, אני וכעת בתי - כולנו סבלנו או סובלים מחרדות. תמי, אני שמחה עבורך. באמת. את תותחית על :))

לניקי אני סובלת ממאניה דיפרסיה. מאניה דיפרסיה זו מחלת נפש, כך שאני חולת נפש לפי ההגיון הזה. אבל מה זה אומר? שיש לי איזה בסיס ביולוגי- כימי לחוסר איזון במצבי רוחי. כפי שלך יש חוסר איזון שמביא אותך לחרדות. להחלים באופן סופי? אולי לא. כי תמיד יש את התשתית. ומדי פעם יש גם את ההתקפים. אבל הסטיגמות האלה מהן אנחנו כל כך סובלים הן סטיגמות שגם אנחנו צריכים להשתחרר מהן. אז מה אם אנחנו לוקחות תרופות? במה זה שונה מתרופות למחלות כרוניות אחרות? כשלנו יהיה ברור שאין הבדל, ושזו לא מילת גנאי להקרא חולה נפש כמו שזו לא מילת גנאי להקרא חולה באולקוס או באסטמה, גם לא יהיה לנו איכפת כל כך ממה שאחרים חושבים. וזה שצריך להסתיר- זה כואב, מפריע, אבל נובע מהבורות של החברה. אם אחרים יפגשו איתנו שאנחנו חופשיים ולא מתביישים במחלות או בהפרעות שלנו, הבורות לאט לאט תקטן. זו אמונתי. ומיטל- אהבתי מאד את דבריך. רק דבר קטן- אנחנו כם כמו שאר האנשים, עם כוכבית קטנה שחוויות הדיכאון נתנה לנו. לכל אדם יש את הכוכבית שלו שמאפיינת אותו ומייחדת אותו מהאחרים. אבל בבסיס כולנו אותו דבר. שבת שלום, תמי.

תמי היקרה !! הדיכאון הוא כמו צלקת קטנה , שתמיד תשאר שם , זכר למוות האישי שלך , וכשיש ימים טובים , היא עדין שם , מזכירה לך שאתה כמו לא האחרים . היא מזכירה לך , עד כמה מבין אתה , את המוות , העצב וההרס של האחרים. והיא מניעה אותך , לעזור לאחרים. בכך שאתה עוזר לאחרים אתה בעצם עוזר לעצמך ... מעגל קסמים. רק טוב , מיטל

לתמי וכולם, נשמע שאת באמת נמצאת במקום חזק ומעורר קנאה מבחינת הדיכאון. שהוא הייה, היית בתוכו ויצאת ממנו. אני מרגישה משהו דומה יותר לניקי. הייתה לי תקופה אחרי התקף פסיכוטי של משהו קצת דיכאוני אבל לא ממש חזק וטיפוסי. כן חשבתי מה הטעם, ודברים שליליים. יצאתי מזה בהדרגה. כיום יש לעיתים מצבי רוח, באים וחולפים, חדרות באות וחולפות, אני חייה עם זה. תוהה אם זה נורמלי או לא, מפחדת מחדש כל פעם שאני עלולה ליפול לתוך בור ומשבר מחדש. המציאות מראה שלא, אבל לוקח לי זמן להבין שאני בסדר בסך הכל. אפילו בימים של דכדוך, מספיק שאני נמצאת עם אנשים שאני אוהבת ונעימים לי שהמצברוח משתפר ואני חוזרת לצחוק על כל מיני דברים. הדיכאון לאוו דווקא לימד דברים טובים. חלקם טובים וחלקם פחות. שאין תחליף למשפחה ושההורים שלי נהדרים ואוהבים, וגם שאנשים אחרים לא תמיד יודעים איך להתמודד איתך במצבים אלו, לפעמים נעלמים דווקא כשהכי צריך אותם, מתרחקים. חלקם לא. לפעמים אנשים מאוד קרובים גם נעלמים, כי קשה להם לראות אותך במצב הזה, כי זה מבהיל אותם. לפעמים חברים לא מבינים מדוע את לא השקעת בקשר והיית שם בשבילם בזמן שבו הייה לך קשה, ורואים בכך בגידה באכפתיות כלפיהם. לא כולם יודעים איך להתמודד או להבין. ואולי גם אני לא תמיד הראיתי כלפי חוץ כמה קשה לי ולכן לא הבינו אותי. הדיכאון/המשבר לימד אותי שיש גבול לכוחות שלי, לימד אותי להיזהר, לשמור על עצמי, לא להכניס את עצמי למצבים שמחלישים אותי, להיות בררנית יותר באנשים שאני מגדירה כחברים קרובים, לא לצפות מאנשים ליותר מידיי, לבדוק מה הם מסוגלים לתת ולהבין מי יכול לתת ומי לא. תודה קשה לי להגיד לדיכאון או למשבר, למרות שלמדתי הרבה בעקבותיהם. תודה להורים שלי. תודה לעצמי על איך שהתמודדתי. תודה לאנשי מקצוע שהיו שם מעבר למחוייבות הפורמלית שלהם כדי לעזור. יום טוב, אני.

תמי יקרה המילים שלך החזירו אותי לכתבה שקראתי פעם אודות אישה שנלחמה ללא לאות בסרטן, ועברה דרך ייסורים מפותלת, ובאופן מפתיע היא מצוטטת בכתבה כאומרת שהיא חייבת תודה גדולה לסרטן שלה, כי בזכותו היא הפכה לאדם אחר, אופטימי ומעריך כל יום כאילו הוא מתנה יקרה. זוכרת שהמילים שלה בזמנו נראו לי תמוהות, איך אפשר להודות לדבר הכי קשה שעברת בחיים, משהו שכמעט והרג אותך והפריד אותך מכל מה שיקר לך בעולם הזה...? אבל כיום אני מוצאת את אותו הגיון בדבריה שאני מוצאת בדברייך (להבדיל אלף אלפי הבדלות, כמובן). אני חושבת שכל חוויה קשה באמת (ודיכאון הוא ללא ספק עונה לקטגוריה הזו) יש לה היכולת לעצב את האופי ולשנות משהו בתפיסת העולם. מעבר לרחמים העצמיים שזה מעורר בנו באופן טבעי, אנחנו מגלים גם את כוח ההישרדות שחבוי בנו ולא תמיד היינו מודעים לקיומו, אנחנו מגלים כל-כך הרבה גילויים חדשים על העולם הזה שבתוכו אנחנו חיים והעיניים שלנו לא הבחינו בהם עד לאותו משבר גדול. אני באמת חושבת שחייבת להיות איזו שהיא מטרה בסבל - מלבד כורח המציאות. והמטרה בהחלט עשויה להיות כל הדברים הנפלאים האלה שהזכרת (ואני מזדהה איתם בהחלט). כל הרע הזה נופל עלינו בין היתר, כך אני מאמינה, כדי שנדע שבעתיים לזהות ולהתענג על הטוב שמגיע בעקבותיו. רק מי שטעם את טעמו של הדיכאון יודע כמה כ - י - ף זה לטעום טעם של "אין-דיכאון" (ואפשר אפילו להעז ולכתוב "אושר" ??) רק מי שידע מהו רעב אמיתי יודע כיצד להתענג כראוי על ארוחה בת 3 מנות עם קינוח שוקולדי מדהים... אך חשוב מזה, הוא גם יודע שהתענוג טמון אפילו ב"סתם" פרוסת לחם עם גבינה, ולא תמיד צריך לחפש את האושר הגדול והאבסולוטי, כי השמחה והסיפוק נמצאים גם (ובעיקר) ברגעים הקטנים של האושר, המפוזרים בתוך היומיום שלנו. לא יודעת אם אי פעם הרחקתי לכת בכדי להגיד תודה לחוויות הקשות שעברתי בימי חיי, אבל ללא ספק זווית הראייה הדומה של שתינו לגבי הנושא הזה, היא שגורמת לי בכל פעם לענות על השאלה השגרתית: "האם את מתחרטת על משהו שקרה/שעשית בחייך ?" את התשובה החד-משמעית: "לא, לא מתחרטת על כלום, במיוחד לא על הדברים הרעים כי מהם למדתי הכי הרבה". תודה תמי :-)

תמי, תודה. הדברים שלך מאוד ריגשו אותי ואני מאוד מזדהה עם כל מילה שכתבת. גם אני כיום מודה לדיכאון (אבל במקביל גם מקללת אותו...), על החמלה שההתמודדות העניקה לי, על היכולת לחוש אמפתיה עם כאב של הזולת, על כך שאני מקפידה להגיד "תודה" ו"בבקשה" גם לקופאית בסופרמרקט וגם לשומר בחניון, גם אם הם לא עונים לי כי הם רגילים שאף אחד לא אומר להם את המילים האלה. זכיתי לראות כל אדם כאדם, בן אנוש, ולא לשפוט שום אדם בגלל מצוקה או קושי. מעבר לכך אני גם עוסקת במקצוע טיפולי וגם כאן אני מרגישה שהדיכאון תרם לי.

גילה איזה יופי. גם הלהגיד תודה על שירותים קטנים שאנחנו מקבלים בחיים. גם לראות כל אדם כאדם ולא לשפוט על מצוקה וקושי. וגם על היכולת לברך ולקלל באותה נשימה... שמחה איתך שגם לך יש את הזכות לעסוק במקצוע טיפולי ולהעביר את הידע החווייתי העשיר שבהתמודדות עם דיכאון וכאב נפשי לעבודה. תודה גם לך. תמי.