לשרון- על פצעים צלקות ומשמעותם לחיינו

שרון היקרה קראתי את דבריך והם נגעו לליבי, בגלל הכאב שעלה מהם וגם בגלל שזו הפעם הראשונה שזכור לי שאת משתפת בקשיים שלך כאן בפורום. בדרך כלל את כל כך בשביל אחרים. רק בשביל הפרוטוקול רציתי שתדעי שאת תמיד מעוררת אצלי חיבה ואני שמחה לראות שאת כאן יחד איתנו, מרגישה אליך קירבה ואיכפתיות רבה. הדברים שכתבת עוררו בי מחשבה על התפקיד של הפצע בהתפתחות שלנו. זה חשוב לי לכתוב את הדברים כי את, כמוני, מטפלת באנשים ומין הסתם חשבת על זה גם את. מה אנחנו עושים עם הפצע? להעלם הוא לא יכול. תמיד הוא יכאב. לא חשוב כמה נטפל בעצמינו, תמיד יהיה המקום הראשוני הזה הפצוע שלך- של הילדה הקטנה והדחוייה מול הילדים האכזריים שסביבך והמבוגרים האטומים. מה שישתנה הוא הקשר שלך לפצע הזה. הידע הפנימי איך להקל על הכאב כשהוא מתעורר, והמודעות לעצם קיומו. מה שעוזר לי תמיד זו האמונה, שהצלקות שלי הן חלק מהמקצוע, חלק מתהליך הכשרה שהוא הרבה יותר משמעותי מכל קורס בפסיכולוגיה שלקחתי ושאקח כל חיי. כי ההתנסות היא המורה האמיתית שלנו. והפצע הוא מורה דרך חשוב. הפצע- והמסלול של הריפוי שלו. מסלול ארוך וכואב, מסע גיבור, שבנה את מי שאת ומי שאני ואיזה מטפלות אנחנו כיום. זה כמו אלכימיה של הנפש- להפוך את הכאב לריפוי עבורינו ועבור אחרים. או להפוך את הכאב לאומנות. או לכל דבר אחר שהוא בעל משמעות של מעבר, שיכול לתרום לאנשים אחרים ולעולם. זה מקל לדעת שהכאב אינו סתמי. אז אפשר אפילו להגיד לו תודה. ולראות בו גם משהו שתמיד ישמור על הצניעות שלנו. כי להיות פסיכולוגית זה איזה תפקיד עם הרבה יוקרה וכבוד. וואו, את פסיכולוגית... כן, אני עונה לעצמי, אבל אני גם משוגעת. איני יושבת על שום עלי דפנה, אני במקצוע שלי כדי להקל על סבל שגם אני חוויתי. אני מגיעה מתוך מקום פצוע. ובעיני זה המקום היחידי ממנו ריפוי אמיתי ואותנטי יכול להתבצע. תודה ששיתפת אותנו בפצע שלך. מקומך כאן איתנו חשוב והוא מעבר לקינאה או לתחרות. את אחת מאיתנו, חשובה ומיוחדת ומאד מאד עוזרת, לפחות לי. תמי.

תמי יקרה, תודה שכתבת דברים חמים, זה הייה לי חשוב לשמוע נוכח מה שסיפרתי על עצמי והעבר. הפצע הייה הרבה הרבה יותר גדול ממה שסיפרתי, קשור גם לבית, להורים. אבל אני לא עסוקה בו כ"כ הרבה כיום, אני כבר לא מרגישה פצועה מהרבה בחינות. הייתי בטיפול אנליטי הרבה מאוד שנים, בלעדיו אני לא יודעת איפה הייתי היום ואיזה מין בנאדם הייתי צומחת להיות, סביר להניח שלא הייתי מסוגלת להשתלב ולתפקד טוב. אני חושבת שחלק מהפצעים נשארים אבל חלק גם יכול ממש להשתנות ולהירפא אפילו לגמרי. אבל זה באמת משהו שדורש טיפול ארוך. אני מגיעה למקצוע הטיפולי לגמרי ממקום של עבר כואב וחווייה עצמית של טיפול. לי אין ממש יוקרה במקצוע, משום מה עבודה סוציאלית נחשבת למקצוע פחות יוקרתי למרות שאני חושבת שהוא לא פחות חשוב מפסיכולוגיה. וזה קצת מקומם אותי, העבודה שאנחנו עושים לפעמים כ"כ קשה והתגמול (מעבר לתגמול הרגשי של לטפל) כ"כ קטן... כשאני חושבת על פצעים ומשמעותם בהתפתחות האישית/מקצועית, זה די מוזר. המשבר הפסיכוטי שהייה לי כביכול נחשב לפצע, אבל אצלי הוא הייה נקודת מפנה טובה בחיים. מה שקדם לו הייה הרבה פעמים כואב וקשה ומה שבא אחרי הוא רק במגמת צמיחה וטוב ביסודו. זה כאילו שהמשבר הזה עשה לי reset למערכת ומאז העולם נראה יותר טוב ואני יותר חזקה ומציאותית. לפעמים צריך אישהי חווייה שתנער אותך כדי להתחיל ולראות דברים אחרת. לפני המשבר גם למדתי תחום טיפולי ועסקתי בעבודות טיפוליות, ואז זה הייה ממקום אחר - מקום של להזדהות עם הכאב בצורה הרבה יותר חזקה. התעסקתי יותר בכאב. אחרי המשבר התחלתי ללמוד הסבה לעבודה סוציאלית והחיבור שלי היום הוא יותר ממקום של אפשר לצאת מתוך הכאב, אפשר להירפא, אפשר לראות מעבר לכאב קדימה. אבל יחד עם זה אני זוכרת כמו בזיכרון ישן ורחוק את הילדה-נערה שהייתי פעם עם הדיכאונות, תחושת המוזרות, העוצמות הרגשיות שכמעט בלתי ניתן לשאת אותן, ניתוק רגשי לפעמים (כהגנה) ועוד (היריעה ארוכה)... זה כאילו הייתי אדם אחר. אישיות קצת שונה מהיום. לא אתפלא אם בתקופות האלו אם היו עושים לי אבחון היו מוצאים הרבה הגדרות ב-DSM שאני מתאימה להן, שהיום אין להן כמעט זכר. זה נורא מסקרן אותי מה היו חושבים עליי פעם, כולל העניין הזה של הפרעת אישיות (ואולי אני מגזימה, אבל זו מחשבה שחלפה לי בראש לא פעם). לפעמים זה כואב לי לחשוב על זה שהייתי צריכה לעבור כ"כ הרבה סבל בחיים, ולפעמים אני מרגישה גאה בעצמי על הכוחות והדרך המדהימה שעשיתי מאז ועד היום. אני מרגישה שפיספסתי חלקים משמעותיים מהחיים בגלל המצב שהייתי בו, פיספסתי חברויות, קשרים רומנטיים, התקדמות מקצועית, דברים שאנשים אחרים לפעמים לא תופסים שהם זכות גדולה לחוות אותם, תופסים אותם לפעמים כמובן מאליו. היום אני מרגישה שהסיפור חיים שלי הביא אותי למקום מאוד בוגר וטוב בסופו של דבר, אבל עדיין לפעמים אני מרגישה משהו כמו להתאבל על מה שעברתי. כשאני מרגישה ככה, אני משתדלת לחזור ל"כאן ועכשיו" ולהתמקד במה שיש לי היום. השקיעה בכאב קצת מבהילה אותי, היא טובה לכמה דקות, אבל לא ליותר מידיי. אז אמרתי שזה טוב לכמה דקות... אז זהו :) תודה שכתבת לי. אני קוראת אותך הרבה, יש לך יכולת להגיד תמיד דברים מעודדים. אני מניחה שהפצע שלך הוא גם מעבר למאניה דיפרסייה, יותר רחב. כמו הרבה אנשים אחרים. אני לא פעם תוהה איך את מצליחה "לחיות" במקצוע שלך עם ההסתרה הזו... הייתה תקופה שעבדתי במקום מסויים והסתרתי שם משהו לגבי עצמי - זה מאוד קשה. אני לא חושבת שאחזור למעמד כזה בחיים שלי. מאיפה הכוחות? אשמח לשמוע ממך. אני.

שרון היקרה שמחתי מאד לשמוע ממך. כמוך גם אני מרגישה שהמשברים שעברתי היו נקודות של צמיחה ושינוי. כמוך גם אני אבחנתי את עצמי כמעט בכל הפרעה פסיכיאטרית שקיימת. לגבי ההסתרה- אני הבנאדם הכי לא מסתיר שאני מכירה... אני משתפת המון אנשים במה שקורה לי, חברות קרובות, קולגות לעבודה שאינם שייכים למערכת שמופקדת באופן ישיר על עבודתי. גם מטופלים, איתם הקשר קרוב במיוחד, שיודעים חלק מהסיפור שלי. והכי כיף- בקרוב מאד אני מתחילה הדרכה פרטית, בדיוק כדי להיות מסוגלת לקבל גם את החלק המקצועי בלי לחשוש מהשלכות וסיבוכים. היוקרה של מקצוע טיפולי כזה או אחר היא שטויות בעיני. חברות טובות שלי הן עובדות סוציאליות, מטפלות באומנות ובדרמה, זה כל כך לא משנה בעיני התואר. זה משנה לסטיגמה. וכמו שאני לא אוהבת סטיגמות על חולי נפש, כך איני אוהבת סטיגמה על מטפלים כאלה ואחרים, ובמיוחד אני לא אוהבת פוזות של מטפלים כאילו הם מעל המטופלים, כאילו הם שווים יותר ושונים מהם... טוב, לא אאריך יותר מדי כי אני צריכה לרחוץ את הבנות. אולי תעברי לפורום הסגור ונמשיך שם? ביי, תמי.

עובדתית, עובדים סוציאלים בעלי תואר שני, במקצוע טיפולי, אינם מרוויחים פחות מפסיכולוגים קליניים בעלי השכלה מקבילה ולפעמים אפילו יותר. ההבדל בין שני התחומים הוא בעיקר בציון הפסיכומטרי הנדרש בשביל להכנס לאוניברסיטה. לעובד סוציאלי אין יוקרה בציבור כי רובם בעלי תואר ראשון בלבד ובעבר אפשר היה להיות עובד סוציאלי גם ללא תואר אקדמאי.