סימפטומים לעומת שורש הבעיה

אני לא מבין בדיוק מה האבדל בין הסימפטומים לבין הבעיה עצמה במוח. נגיד לדוגמא שלמישהו הפרעת אישיות (כמוני) ומסיבה זאת הוא כל הזמן בחרדה ולכן הגוף שלו מיצר כל מיני הורמוני ונוירוטרנסמיטרים במינונים מסויימים, כתוצאה מכך הוא באמת מגיב כאדם הנמצא במצב חרדתי. עכשיו נגיד שאנחנו נותנים לו קלונקס שמשנה את ההורמונים ואת הנוירוטרסמיטרים בצורה שלא תגרום לגוף של האדם להגיב בצורה חרדתית , אבל הוא עדיין סובל מההפרעה הנפשית ולכן עדיין הגוף שלו רוצה להיכנס למצב החרדתי. 1.האם יש כאן מלחמה בין האישיות לבין הקלונקס על המצב הביוכימי במוח? 2. ובשורה התחתונה , נגיד הקלונקס או ה-SSRI...(דוגמא אחרת) גורמים לנוירוטרנסמיטרים הנכונים להיות במינון הנכון כדי שהבן אדם לא יהיה במצב החרדתי , אז מה זה משנה ששורש הבעיה לא טופל... מה שחשוב זה שהתרופות מנצחות את הבעיה האישיותית ומביאות את האדם למצב רגוע ושלוו. לא?

הי רז, אני אמנם לא רופאה (ואולי ציפית לתשובה מוסמכת), אך אני אנסה לפתוח מעט את השאלה הפילוסופית משהו שלך. אתה למעשה שואל מהי האישיות, ממה היא מורכבת, מהם המשתנים המשפיעים עליה? על כך כמובן אין תשובה מוחלטת. אמנם כמי שלוקה בדכאון ברי לי שישנם גורמים פיזיולוגיים (עצביים, הורמונליים) שמשפיעים על התנהגותי, על הלך מחשבתי ועל מצב רוחי, כלומר: ששיבוש באיזון הביוכימי הינו בעל השלכות במישור הנפשי, ואף על פי כן - אם אתלה הכל במערך הגופני, האם יהיה מקום לדבר על חופש הבחירה שלי?? על מקומי שלי בקבלת החלטות ובנטילת אחריות על מעשי , על חיי ועל אישיותי?? אני איני מוכנה לוותר על הגורם השני: ויתור על חופש הבחירה שלי משמעו בעיני ביטול האני (אמנם פעמים רבות יש בי תאווה גדולה לחסל את אותו "אני" ואת סממניו האישיותיים, אבל הרמה השכלית מחזיקה אותי איפה שהוא גבוה משם). אני לא עוזרת לך; אני לא באמת עונה על שאלתך. אנסה לענות... לדעתי כשנמצאים אי שם בתחתיות שאול (כל אחד והתהומות שלו..) חופש הבחירה מצטמצם, ואז - דווקא אז- הטיפוס למעלה קשה שבעתיים, ואנו נכנסים ללופ של יאוש, מחשבות שליליות, ולבסוף חוסר אונים. נראה לי שהקלונקס ושות' מועמדים להכנס אי שם בשלב הלופ ובזכות עזרתם (החיצונית= הקלה בסימפטומים) אנו לומדים את עצמינו מחדש: אנו לומדים את עצמינו שמחים יותר, מתמודדים, יכולים, מצליחים; תוך כך מרחב הפעולה שלנו גדל (כמו אדם חולה שכבר אינו רתוק למיטה) חופש הבחירה שלנו גדל, ואנו מסוגלים יותר להתחיל לעבוד על הש ו ר ש, כלומר: לנסות לשנות דפוסים. זהו, רז. מקווה שעזרתי ולו במעט. למרות התשובה הכאילו מלומדת, אני מתחבטת יחד אתך באותן השאלות, והתיאוריות שלי לא תמיד חופפות את המציאות. אמה

אני מאמין שהכל זה ביוכימיה במוח. ושהאישיות היא ביוכימיה מאוד מורכבת. אני חושב שבסופו של דבר לא קיים חופש הבחירה... ולכן מפליא אותי שאנשים מבדלים בין סימפטום לבין שורש הבעיה כי נראה לי שבסופו של דבר - התוצאה הביוכימית במוח היא אותה תוצאה... אם הקלונקס עושה אותי רגוע , אז הוא עושה אותי רגוע. ואם אני מדוכא כי משהו באישיות שלי לא בסדר וזה גורם לרמות הסרוטונים לרדת (בעיה שורשית) ואז אני לוקח SSRI שמעלה לי את הסרוטונין אז נכון שעדיין משהו באישיות שלי לא בסדר... אבל מה אכפת לי כי הוא לא יבוא לידי ביטוי... כל עוד התרופות יכולות לתקן את מה שהבעיות העמוקות עושות, אז לא חשוב אם הם עדיין קיימות ומנסות להשפיע... התרופה מבטלת את זה... לא ככה דר' הידש? או דור? או מישהו אחר ?