מאניה - אפשר לא להישאב?

שלום לכולם, בניגוד גמור לרוב התסמונות הנפשיות, מאניה היא משהו מאוד מאוד כייפי, מעין גן עדן עלי אדמות. מין טריפ מזוקק שמניף אותנו למרומים... כל זאת כמובן, עד שמגיע הרגע בו ניאלץ "לפרוע את החשבון". זה מן הסתם יהיה פחות נעים. ונשאלת השאלה: אם אנו רוצים מאוד להימנע מהמצב המאני החריף, האם קיימת דרך שבה נוכל לעשות זאת? או שאולי אם מתחיל התקף מאני, אז אין כבר מה לעשות, ואנו בהכרח נישאב לתוך המערבולת "הנהדרת והממכרת" הזו ללא כל יכולת להיחלץ ממנה. כשהמאניה כבר בעיצומה קשה עד בלתי אפשרי להילחם בה. בשלב מאוחר זה אנו חסרי אונים, והיא מטלטלת אותנו כקליפת אגוז על מים סוערים. אלא שהמאניה לא מתחילה בדרך כלל בפתאומיות. צריך להיות ערים לשינויי מצב הרוח שלנו. השלב שלפני המאניה נקרא היפומאניה. ואז כאשר המאניה רק מתחילה לצוץ על פני השטח, מצאתי שעדיין יש לי שליטה כלשהי על התהליך החולני ואני יכול לנסות למנוע הידרדרות למאניה חריפה יותר, וגם להצליח בכך. מתישהו בשנת 1991 שכבתי במיטתי ללא יכולת להירדם כשאני מודע לכך שההיפומאניה כבר השיגה אותי. השעה היתה אחרי חצות. ילדיי ישנו בחדרים הסמוכים. לידי מונחים שטרות כסף לצד מפתחות המכונית. אני משתוקק בכל מאודי לנסוע לאחד הדיסקוטקים בתל אביב ולקרוע כל הלילה את במת הריקודים... אני סברתי שאם אבלה כל הלילה בדיסקוטק, אני אקרב בזה את בואה של המאניה החריפה. ולחילופין, אם אתאפק בכל כוחי ואשאר במיטתי (אפילו בלי לעצום עין) אוכל אולי (באמצעות צעדים נוספים) למנוע את ההחרפה. מה דעתכם?

מדוע אתה פוחד מהמניה החריפה? האם איבוד השליטה והאחריות על מעשיך מדאיגים אותך- או- התוצאות המשפטיות (כגון מאסר בתנאי אישפוז) הם אלה שמדאיגים אותך? לדעתי, אם אתה מודע היטב לעצמך, אתה יכול לזהות בעצמך סימנים מוקדמים של מניה או פסיכוזה, ולכן גם לעצור את ההדרדרות הצפויה.

הייתי מוסיף לרשימת נזקי המאניה שציינת גם: נפילה לדיכאון, מעבר לפסיכוזה, וכן קריסת הגוף לעבר תשישות. ובנוסף כמובן כל ההשלכות הנובעות מכך: סבל עמוק, שיבוש מוחלט של כל סדרי החיים ועוד כהנה וכהנה... על כך גם במאמר: "המציאותרפיה ואני". http://www.amirgazit.com/tzviel/tzviel_rofe_art.html#5

"מדוע אתה פוחד מהמניה החריפה? האם איבוד השליטה והאחריות על מעשיך מדאיגים אותך- או- התוצאות המשפטיות (כגון מאסר בתנאי אישפוז) הם אלה שמדאיגים אותך?" אם יורשה לי לדבר מנסיוני שלי, שני הדברים הנ"ל אינם בראש דאגתי (מעולם לא עברתי על החוק). המניה החריפה מפחידה אותי כי בשיאה מתקיימת בד"כ גלישה לפסיכוזה. ומה שקורה לי אז תיארתי בתגובה קודמת (בדיון שפתחה סיגל על הקשר שבין חוויות רוחניות להפרעות נפשיות). לא אחזור על דבריי משם רק אומר שבעקבות מניה חריפה וגלישה הדרגתית לפסיכוזה הפסדתי מקומות עבודה טובים, הפסדתי לימודים במסלול מקוצר לדוקטורט, איבדתי קשרים חברתיים משמעותיים, חוויתי סבל נפשי עמוק וממושך (חייתי בתוך חלום בלהות שלא ניתן היה להתעורר ממנו חודשים ארוכים) וגרמתי כאב ועוגמת נפש לכל אוהביי. כל זה הספיק לי כדי לעמוד על המשמר ולקדם את פני הרעה, כל פעם שהיא מאיימת לכבוש אותי שנית.

הצלחות והישגים משמעותיים גורמים לי לעתים להיפומניה קלה. אני עם היד על הדופק כל הזמן. וכשאני מרגישה קצה של גל כזה, רמזים קלים (אצלי זה מתבטא בנדודי שינה, ברצון להגביר פעילות באופן משמעותי, בתחילתו של שטף דיבור וברצייה להגביר אינטנסיביות של קשרים חברתיים) - אני מייד פועלת בהתאם, כאשר המגמה היא, כמו שציין צביאל, ללכת הפוך מהכיוון המאני. כלומר, לצמצם את הפעילות אפילו בכוח, לא ליזום עוד ועוד שיחות טלפון, להישאר בבית, להקפיד להחזיר שעות שינה חסרות, לאכול באופן מסודר ומאוזן - בקיצור להירגע ולהרגיע את הלך הרוח הסוער. לא אכחיש - יש קסם בהיפומניה (המאניה עצמה, כפי שכבר כתבתי, מפחידה וטוטאלית, ולכן אינה מהווה מבחינתי מקור משיכה או פיתוי). אבל השלב שלפני הוא די קוסם. האנרגיות עולות, חדוות החיים מתחדדת, והכל כאילו נצבע בצבעים מרהיבים ומלאי חיוניות. אם הייתי יכולה לחיות בהיפומניה קלה באופן קבוע, לא הייתי מתנגדת. הבעיה היא רק שזה לא נעצר שם. בלי לשים לב ההיפומניה יכולה ל"גדול ולהתפתח" ואופס... את כבר גולשת לקוטב המאני. לכן, למרות כל הקסם שבשלב המקדים הזה, אני מתייחסת אל ההיפומניה כאל נחש קטן שאפשר עדיין לרוצץ את ראשו לפני שיהפוך לנחש קוברה שייכרך סביב הצוואר ויחנוק...

רציתי לספר שלפני חודשיים התחילו לי נדודי שינה. ניסיתי לקחת Clonex. לא עזר. ניסיתי לקחת בנוסף לכך כדור שינה. לא עזר. הפסיכיאטר אמר לי: "בשלב זה אני לא אוסיף לך כדורים. אני רוצה לראות למה זה יתפתח". פתאום שמתי לב שאני מתנהגת בניגוד לאופי שלי. פתאום פתחתי בשופינג. ברצוני לציין שבאופי שלי אין לי סבלנות לשופינג. כמו-כן, התחילו לי פנטזיות עזות. מצד אחד הרגשתי שאני בגן עדן, מצד שני סבלתי, כי הייתי ללא מנוחה. יידעתי את הפסיכיאטר שלי, הוא נתן לי טיפול תרופתי, ותוך חודש וחצי זה היה מאחוריי. מזלי שתפסתי את הבעיה בשלב המוקדם שלה, כי זה איפשר ריפוי מהיר יחסית. יש לי גם מזל שהפסיכיאטר שלי הוא אדם מאוד סבלני. תארו לכם שבמשך חודש ימים, כל יום הוא מקבל ממני שיחת טלפון. ומדובר כאן על פסיכיאטר של קופת-חולים, ולא בפסיכיאטר פרטי. כך שהיו שני דברים שעזרו לי: זה שהייתי עם האצבע על הדופק, וזה שהפסיכיאטר שלי היה קשוב אליי ולא דחה אותי. בכלל, באופן עקרוני אני חושבת שתמיד צריך להיות עם האצבע על הדופק, ואם קורה משהו שגורם לנו לחשוד אז לא לחכות! צריך לפנות לגורמים המתאימים ולקבל טיפול מתאים, ולא לוותר.