על הרץ האתיופי וכמה שאלות...

בכפר אחד באתיופיה הרחוקה חי נער צעיר שאהב לרוץ. מילדותו גמא מרחקים מחוץ לכפרו הקטן. ברבות הימים רץ עשרות קילומטרים בכל יום. בכפר חשבו כולם כי נועד לגדולות - להתחרות באולימפיאדות כרץ מרתון שיביא תהילת עולם לכפר הקטן. בכפר חי גם קוסם, רב מג, שהיה סנדקו ופטרונו של הנער. הוא ידע בבירור כי למרות כשרונו הרב לא יוכל הנער להצליח בתחרות גדולה, מפני שלכך דרושים אימונים מפרכים ביותר, והנער לא היה מוכן לסטות מאימונו הרגיל. המכשף החכם החליט לעשות מאמץ גדול. הוא ביקש לעשות דבר מה שיכריח את הנער להתמודד עם מסלול קשה יותר. הקוסם גייס כמה אנשים, ויחדיו יצאו לשטח – לקטע ממסלולו הקבוע של הנער. הם זרעו מכשולים, הניחו גזעים, שתלו קוצים והעבירו סלעים. כלומר, מאחר שהנער סירב לשנות את המציאות, הם התערבו ושינו חלק מן המציאות עבורו. תחילה התקשה הנער מאוד, כמעט התייאש, אך כעבור זמן מה התרגל לקטע הריצה המפרך, רגליו התחזקו, וכושר סיבולתו עלה. עתה היה מסוגל לגשת לתחרויות ולממש את מלוא הפוטנציאל שלו. מה דעתכם? האם הייתם עושים כדבר הזה עבור אדם שאהוב עליכם מאוד? איך הייתם מגיבים אם מישהו היה מתערב בחייכם מאחורי גבכם כנ"ל? מישהו ראה את "אמלי" עם אודרי טוטו המצויינת?

צביאל, קודם כל אני מאוד נהנת לקרוא את הודעותיך המלומדות והמענינות. קראתי בעבר דברים שכתבת על התערבות בטיפול של הפרעות אישיות (אני מניחה שלזה אתה חותר :-) , ומכיון שחויתי גם אני משבר בטיפול יחסתי את דבריך לטיפול שלי . אני סובלת (כן , סובלת מאוד), מהפרעת אישיות תלותית ובעקבות קריאה של דברים שכתבת חשבתי שאולי הדברים נכונים גם לגביי. אולי הפגיעה בי ע"י המטפלת הייתה מכוונת ולא טעות (כמו שהיא טענה והתנצלה). אני עדיין לא יודעת את התשובה , אבל הגעתי למסקנה שאני מוכנה , גם בלי ידיעתי לעבור סבל רב , משברים וסיכונים על מנת לצאת מהמצב התמידי והבלתי נסבל בו אני שרויה. הדברים שלך שקראתי אז היו מאוד חזקים וחד משמעיים (שהסובל מהפרעת אישיות הוא בעצם כמו תינוק שהמטפל נאלץ מצד אחד להרגיע ולדאוג ומצד שני לבעוט בו על מנת לבגרו...). אני מבינה עכשיו שזו תאוריה אחת מרבות ,תאוריה שמתבססת על עקרונות שפיתח קרנברג ( Kerenberg), זה לא אומר שכל הפסיכולוגים משתמשים בה היא אחת מרבות , רבות... לשאלתך (מכיוון אחר) - אני לא יודעת עם זה חלק מהטיפול שלי או לא , יכול להיות מאוד שכן, אבל אני מעדיפה להמשיך בעניים עצומות. יעל

לצביאל וליעל קודם כל יעל, דבריך פתחו בשבילי דרך רחבה יותר להבנת הדברים של צביאל. כשהזכרת את קרנברג, לא שאני מכירה את התיאוריה שלו אבל אולי באמת יש תיאוריה טיפולית שגורסת הפעלת מניפולציות כאלה ואחרות על המטופל כדי לגרום אצלו לשינויים באישיות. אני לא אוהבת את הדרך הזאת, גם אם היא קיימת כדרך טיפולית מקובלת ולא כתוצאה של שרלטנות ופטרונות של מטפל יחיד. בעיני החיים נותנים לרץ האתיופי מספיק אתגרים וקשיים. המטפל צריך ללוות את המטופל בדרכו, ולא להעמיס עליו את הדברים שהוא חושב שיעזרו לו. ולך, צביאל- אני הייתי מתרגזת מאד, ממש כמוך, אם היה נודע לי לאחר מעשה שרומיתי, גם אם זה כביכול לטובתי. אני בעד כנות ושקיפות בטיפול, עד כמה שניתן. תמי.

ראשית, תודה לך יעל עבור המחמאות, אין מה לעשות זה תמיד נעים לשמוע. שנית, אני לא בטוח שהבנת אותי עד הסוף. כי גם אני הייתי מוכן לסבול המון כדי "לגדול", ואפילו הייתי מוכן להינזק נזקים ממשים עבור מטרה זו. הסבל והנזק העתידיים לא היוו מכשול עבורי, למרות שלא ידעתי את מהותם והיקפם. וידוע, שאדם שמנותח פיזית אינו יכול לקבול על סבל או נזק אם לפני הניתוח נתן הסכמתו בכתב לרשימת הסיכונים שהציגו בפניו בכתב. אבל בתחום ברה"נ, לית דין ולית דיין, כי על פי סעיף 14 בחוק זכויות החולה ההסכמה מדעת מתבצעת בעל פה ולא בכתב. וחמור מכך, אני בטוח שאין שום מטפל בארץ שמיידע את מטופליו בהתאם לרשימת הדרישות הארוכה שמציב החוק בסעיף 13. לכן, כל הפסיכותרפיה בישראל חיה, נושמת ופועלת אבל כולה מחוץ לחוק. לנוחיותך, חוק זכויות החולה: http://www.hilan.co.il/moked_yeda_lesachar/Lawsgroup.asp?no=75 שלישית, את בהחלט צודקת ששיטת קרנברג היא רק תיאוריה אחת מיני רבות. אבל ציבור המטפלים אינו רק אוסף של יחידים שכל אחד עומד בפני עצמו במנותק מאחרים. ציבור זה הוא אוסף של יחידים אשר יש זיקה משמעותית ביניהם. למשל, יש להם אתיקה מקצועית משותפת, יש להם מאגר ידע המוסכם ביניהם, הם משתפים פעולה ותומכים זה עם זה (ורואים בשיתוף הפעולה התנהגות מקצועית ראויה), הם שומרים על סודות המקצוע ומחפים זה על זה ועל אירועים חריגים שמתרחשים במסגרת המקצוע, מפני גורמים חיצוניים, ועוד רבות הדוגמאות. לפיכך, גם האחריות שלהם אמורה להיות קולקטיבית. אמנם לא לגבי מטפל כלשהו שמעד וסרח, אבל בהחלט לגבי זרם טיפולי שנחשב לחלק אינטגרלי של המקצוע, כשל קרנברג. ואם הם יודעים ששיטת קרנברג "הנוראית" מופעלת השכם והערב ובאופן לא חוקי והם אינם מוחים, והם אינם זועקים ואינם מתלוננים, אזי לא יעזור דבר: הם משתפים פעולה באמצעות שתיקתם. רביעית, את אומרת שאת מעדיפה להמשיך בעיניים עצומות... אני מבין היטב את הרגשתך בנדון. אך השאלה העיקרית בדיוק עוברת בנקודה זו: האם נתנו לך לבחור בין שתי דרכים באופן חופשי - בין הדרך לקבל את כל המידע לבין דרכך (הלגיטימית, כמובן) להישאר בחסות "החשיכה"? או שמא החליטו מעל לראשך באופן פטרוני לחלוטין שתישארי נטולת מידע?