על הקשר שבין התפתחות רוחנית והפרעות פסיכיאטריות

שלום ד"ר, באחד מהשירשורים של ההודעות כאן התעורר דיון ביני לבין תמימי וצביאל ושם דיברנו על הקשר שבין התפתחות רוחנית והפרעות פסיכיאטריות. נתתי דוגמא על משוגע שחושב שהוא בגן עדן, ולהבדיל אלפי הבדלות דוגמא של אדם "בריא" שחווה אושר עליון כתוצאה מהתפתחות רוחנית. אז מה שטענתי שבמקרה ספציפי זה של המשוגע יש התפתחות של התודעה, רק שהיא באה בצורה לא חלקה ועם הפרעות ולכן יש צורך בהתערבות פסיכיאטרית. פעם גם קראתי ספר של ד"ר הרולד ה. בלומפילד שהוא גם פסיכיאטר וגם מורה למדיטציה. והוא כתב שם שלפי סקרים שנערכו על התנסויות מיסטיות, מתברר שאחוז נכבד מהאוכלוסיה חווה התנסות מיסטית מאוד חזקה לפחות פעם אחת בחיים. כמו כן הוא כתב שרוב הפסיכיאטרים לא מכירים בכך, ושאם יבוא אליהם אדם ויספר לו את מה שבאמת חווה, אז רוב הפסיכיאטרים יחשיבו זאת להפרעה מאוד חמורה (ואני מדברת על אנשים בריאים שלאחר שעברו את ההתנסות המיסטית הם נשארו שפויים והם לא נותרו עם רמת חרדות שמצריכה התערבות פסיכיאטרית). מה יש לך לומר על כל הדברים האלה?

מנסיוני כ"משוגעת" שחוותה ארבעה אשפוזים אבל בעיקר מחשיפתי לאנשים שמוגדרים כחולי נפש בשנים שאני חיה לצד צביאל מסקנתי היא: מבחינת דרגת הרוחניות אין הבדל בין חולי נפש לאנשים "בריאים". פגשתי חולי נפש (שעברו פסיכוזות) שהיו ירודים מאוד מבחינה רוחנית, ולעומת זאת אנשים בריאים המצויים במסע רוחני מתמשך ועמוק. ובטווח הביניים - דרגות שונות של רוחניות אצל חולים ובריאים כאחד. גם אני חוויתי "התגלות דתית" (אגב, אני אתאיסטית). בשיא הפסיכוזה הרגשתי מחוברת למקור כוח אינסופי (בעצם מדויק יותר, כמו עכבר המחובר לתחנת כוח שמפיקה חשמל לעיר שלמה). "ראיתי" את מירוץ הדורות מתחלף במהירות מאז אדם וחווה ועד אליי, וכבמירוץ שליחים הועבר אליי תפקיד האלוהות עלי אדמה (כן, לא פחות) ואני התמרדתי, נחרדתי ושאלתי: "למה אני? לעזאזל, למה דווקא אני?" שכנה שדפקה בבוקר שאלה: דליה, מה עשית פה בלילה? (כנראה הפרעתי בדרך כלשהי), ואני הייתי בטוחה שהיא מתכוונת לאיך שיניתי את האקלים של היקום... איני נוטה למוסיקה קלאסית, אבל באותם ימים חוויתי את המוסיקה הזו בקימוטי מצח ובהתמכרות, בריכוז עליון כאילו המוסיקה חורשת תלמים במוחי. הטבע (שאיני נוטה להתפעל ממנו במיוחד) נראה עדוי כישוף מסתורי, שרוי בקסם על טבעי. אני והיקום היינו אחד. כיסיתי את ריהוט הסלון בבד שחור, כי צבעוניותו הססגונית פצעה את עיניי ואת רוחי החשופה לכל. ניחוחות נעימים סחררו את חושיי עד ערפול הכרה... ולמרות כל האמור לעיל - לעולם איני רוצה לחוות זאת שוב. החוויה לוותה בחוסר אונים מוחלט, באובדן כל שליטה, בהתנתקות מתפקוד אלמנטרי. הסיוט שבא בעקבותיה היה קשה מנשוא. מיקי דיבר על הנסיעה לאשפוז במרחב מדומיין. או, כן. רק שבמרחב המדומיין שבו אני נסעתי לאשפוז "אירעה" תאונת דרכים קטלנית ושני מלוויי היקרים לי מכל התרסקו והתפוצצו לנגד עיניי. ממש לא הבנתי איך נכנסנו בשערי בית החולים בריאים ושלמים. בית החולים נדמה בעיניי כמחנה השמדה נאצי, הרופא כד"ר מנגלה, ואני כשפן נסיונות שהזריקו לו את נגיף הדבר... בקיצור, מה בתפריט היום? חוויה פסיכוטית עתירת רוחניות? לא, תודה. אני מוותרת. אסתפק במנת שפיות דלת קלוריות.

לסיגל ולכל המתעניין, ראשית, אני לא מתמצא מספיק בקבלה על מנת לתת תשובה מספקת. אבל בכל זאת אני סובר שהקריטריונים ביהדות להשגת רוחניות גבוהה קשורים יותר לקדושה הנרכשת על ידי קיום אורח חיים מתאים וכמובן שמירת מצוות קפדנית (וכל זאת על בסיס נתוני הפתיחה של האדם, כגון "זכות אבות") ולאו דווקא קשורים בהכרח לשאלת יציבותו הנפשית. שנית, גם אני כמו אשתי היקרה, חוויתי סבל עמוק במהלך מה שכיניתי ביני לבין עצמי "מסע ההתקרבות שלי אל עבר האלוהים". בהקשר זה אני מביא להלן קטע מ"מישהו מטפל בך" שבו גיבור הספר מתריס כלפי שמיים על מר גורלו: "מילדותו המוקדמת מצא לו מפלט גדול מאין כמותו. מיליארדי בני אדם בכל התקופות פנו אליו. כאשר הרהר הראל במפלט זה היה שוקע מיד בעצבות תהומית. הוא הכירו היטב וחש באופן חותך כי אותו מפלט עצום ורב אינו רוצה בו, דוחה אותו. לפני מספר שנים כתב על כך את משל הפרח: דומה אני לאדם שאהב פרח מסוים והיה שבוי בקסמו. היה זה פרח נדיר מאוד - יופיו קסום וניחוחו נהדר. המכשול הקשה היה שאדם זה פיתח אלרגיה לפרח האהוב. האלרגיה הייתה כה קשה עד כי האדם לא היה מסוגל להתקרב אל הפרח, אלא אם ביקש לסכן את חייו. הפרח היה כליל המעלות, והאדם היה טוב, אלא שלטובת האחרון עליהם להיות רחוקים ונפרדים זה מזה. המשל אינו דומה לנמשל מכל בחינה, שהרי הפרח הוא פרח ואינו אחראי לאלרגיה שעורר באדם, ואילו האל שברא את האדם גרם לו להיות בלתי מסוגל להתקרב אליו בלי שחרב הפסיכוזה תתהפך מעל ראשו ותסכן את נפשו. מדוע עשה כך?"

תגובתם של דליה וצביאל הם התייחסו למקרים של התנסות מסטית "לא חלקה" שמצריכה התערבות פסיכיאטרית. ד"ר הידש, אני מבקשת שבתשובתך תתייחס לשני מקרים: (1) למקרים של "התנסות חלקה" שלא מצריכה התערבות פסיכיאטרית. (אשמח אם תאמר את כל מה שיש לך לומר על כך ובמיוחד אני רוצה לדעת מה דעתך - האם אתה מאמין שיש אנשים שבאמת חווים "התנסות חלקה"). (2) למקרים של "התנסות לא חלקה" שכן מצריכה התערבות פסיכיאטרית.

לסיגל השאלה מאוד חשובה ומעניינת ואקדים ואומר כי אין תשובה מוחלטת לשאלותיך. לשאלה של חוויה מיסטית או כל חוויה תרבותית אחרת (מצב הטרנס בתרבויות שונות למשל), לפסיכיאטריה יש תשובה פשוטה. כל חוויה שהיא יוצאת דופן ואינה תלוית תרבות. כלומר כאשר אדם דתי (המוסלמים בתהלוכות שבהן הם מכים את עצמם, או הטרנס שלעתים גם חסידים נכנסים אליו), נכנס למצב נפשי של "קירבה לאלוהים" מדובר על תהליך שהוא חלק מהתרבות והאמונה של האדם ואין מדובר במצב פסיכוטי. כאשר אדם חילוני כמו דליה למשל נכנסת למצב כזה הרי מדובר בדבר שרחוק מאמונתה (לדליה-אני לקחתי אותך רק בתור דוגמא ומקווה שלא פגעתי בך). אבל כמובן שהתשובה אינה מוחלטת וגם לאדם חלוני עשויים להיות התגלויות דתיות, אבל אנחנו נהיה חשדניים הרבה יותר כלפי האדם החילוני מאשר הדתי. אלו הקווים המנחים וברור שאין מדובר בקו אדום חד משמעי. השאלה המעניינת יותר לפי דעתי היא כיצד נדע האם מדובר בחוויה אמיתית או דמיונית. כאן אלך עם חכמי הזן והבודהיסטים וגם קצת עם התנ"ך. לכל מי שמאמין ידוע כי הנפש עלולה להטעות, לבקש קיצורי דרך בתהליך ההתקדשות ואשליה עצמית היא מוקש מסוכן מאוד. לכן אנשי הדת עצמם חרדים ונזהרים לא להכנס למצב של אשליה עצמית ואף פעם אינם בטוחים שמדובר בחוויה אמיתית או בחוויה דמיונית/מטעה שבה ישנה השליה עצמית. הבודהיסטים עוסקים בכך רבות. בתנך אני מוצא את הויכוח או השאלה כיצד יודעים אם מדובר על נביא אמת, או נביא שקר. כאשר נביא השקר אינו מתחזה אלא אדם אשר מוציא את תכניו הפנימיים ומשלה את עצמו ואינו נביא אמיתי של הציבור. שאלות קשות אבל לדעתי שכיח יותר שאנשים משלים את עצמם מאשר ההליכה האמיתית והאמיצה בדרך אל ההתגלות והאושר. מקווה שעזרתי הידש