הקיץ האחרון
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
"זה הקיץ האחרון שלי אתכם עם הגשם הראשון אני אעלם דמעותי יזרמו במורד הרחובות כמו עלה נושר ותקוות רחוקות... ...אז תזכרו שהבטחתם לא לבכות כי השמיים גדולים והדמעות קטנות תעצמו את העיניים כל גשם ראשון ותחשבו עלי..." אופטימיות. אולי איזה נקודת אופטימיות חלילה. אשליה: אני, כמו שאני אני, אולי האני הזה כבר לא יהיה קיים. ריאלי: חחח. אבל הוא יהיה קיים כל עוד אני קיים. בלתי מחיק. הרי זהו טבעו של עולם. אופטימי: אבל יהיה פה אני אחר שיעטוף את ההוא. "עכשיו אני כי ההוא הלך..." האני ההוא יישאר בפנים. זה בסדר. תן לו את מה שהוא צריך כדי שיישב בשקט. תן לו, אל תתן לו להשתלט. פסימי: המממ... מה פתאום יהיה. לא יהיה. לא. ואם לא לבד, אז כל יד מושטת, ככל שתרצה לעזור, אל לה. נדחית ללא שליטה. ניצוצות של אופטימיות שמחרידות כך שנשאבים לתהומות של חולשה. כבמערבולת. אז שקענו. עמוק עמוק עמוק.
לאין אני לי למרות שלא הבנתי את כל דבריך, כן ראיתי שיש כאן דו שיח מאד עמוק בין האופטימי לפסימי, בין היות לבלתי היות, בין חלקים שונים בנפש שמתווכחים בינהם. המצב הזה מוכר לי, הוויכוח הפנימי, המאבק, ההישאבות לחולשה, המערבולת ובסופה שקיעה. ובכל זאת, אחרי הקיץ האחרון מגיע הסתיו, ואחריו החורף, ואז האביב, והעולם ממשיך להתנהל- באופטימיות הפסימית האינסופית שלו, למרות הויכוחים הפנימיים שלנו, למרות הקונפליקטים, ומעבר להם. מאחלת לכולנו שקט פנימי וחיים טובים ומאושרים. תמי.
אי אפשר היה להבין אותי, כי הדברים מוצפנים, כך שזה בסדר. אבל הגבת אליי, פשוט היית המישהו שהגיב, וזה הרבה... תודה לך וליל מנוחה
