עמדה מעניינת לגבי פסיכוזה...

שלום לכולן... בימים האחרונים משום מה חזרתי שוב לקרוא את הספר "מעבר ליש ולאין-הרציונליות שבמיסטיקה" של משה קרוי, שהוא דמות ססגונית ודי מרתקת. אני אקליד לכן מה שהוא כותב בעמ' 62. מה שקרוי מנסה לעשות בספר, מה שלא כל-כך היה נהוג במאה העשרים, הוא להציע פיתרון רציונלי ותקף לבעיות פילוסופיות. זה די נדיר כי בדרך כלל חוקרים באוניברסיטה לא מעזים ממש לגעת בשאלות הגדולות, אלא מנסים לחקור מה שאחרים אמרו על השאלות האלה. קרוי ממש מנסח את הפרדוקסים הגדולים של הפילוסופיה, ואת השאלות הגדולות, ולא פחות ולא יותר, מנסה להציע להן תשובה. יכול להיות שהקטע לא לגמרי יובן בלי לקרוא את שאר הספר, אבל אני אביא אותו כאן: "הרבה אנשים, בראש ובראשונה ה"מומחים" הפסיכיאטריים, מגדירים "פסיכוזה" כבילבול בין "דימיון ומציאות", כראיית "הראציונליות" וכיוצא-בזה. הגדרות אלה בנויות על שגיאה לוגית יסודית. אין שום הבחנה בין דימיון ומציאות. שדה הדימיון הוא שדה התודעה, הוא שדה היש. האלוצינאציה מוגדרת כחוויה "סובייקטיבית" שבה מישהו רואה משהו "שאינו קיים באורח אובייקטיבי". אבל שום דבר אינו קיים באורח אובייקטיבי, וכל מה שמישהו רואה קיים, משום שאם לא היה קיים היה אין. אבל האין אינו מושא של שום חוויה אפשרית. ולכן, מה שהפסיכיאטרים כנראה רוצים לומר הוא שפסיכוטי רואה דברים שאחרים אינם רואים באותו אופן, אם כי, כמובן, הם מודעים להם בצורה כלשהי. כשהמשוגע אומר לפסיכיאטר:" יש כאן קצין גסטפו הרודף אחרי" והפסיכיאטר מכחיש את הטענה, הוא מוכרח להבין אותה כדי להכחיש אותה. ההבנה דורשת דימיון, דהיינו מיקוד תודעתי על-ידי הפסיכיאטר על אותו חלק החדר שבו רואה ה"משוגע" את קצין הגסטפו כחלק שאיננו מכיל את קצין הגסטאפו באורח פיסי. לכל היותר, ניתן לומר ש"פסיכוטי" מערב ישים מהמישור של קיום פיסי וישים ממישור כל האפשרויות. הבילבול הזה אינו בין מה שנמצא בתוך תחום התודעה ומה שנמצא "באמת" מחוצה להף אלא בין שתי רמות בתוך שדה התודעה עצמו" לא יודע למה ראיתי לשתף אותכם בדברים האלה. קראתי את הספר הזה ממש מזמן הרבה לפני הפסיכוזה שלי, וגם ניסיתי ליישם את התרגילים שמובאים בספר שהם מאוד מרחיקי לכת. קרוי כותב על מישהו שחווה התקף פרנויה, כאילו יש קצין גסטפו בחדר, אבל נסו לנסח את הדברים כאשר המשוגע חושב שהוא בגן עדן. זה בכלל מקבל פרשנות מאוד מעניינית. לא יודע מה תבינו מזה... בברכה מיכאל(מיקי)

סתם לידע כללי, משה קרוי התאבד.

למיקי שלום, דמותו של ד"ר קרוי ריתקה גם אותי, אך דווקא יותר התעניינתי בחייו האישיים והטרגיים. תמיד הייתה לי הרגשה חזקה וגם אינדיקציות שהוא עבר טיפול קשה, כואב ומסוכן מהסוג שאני עברתי (או יותר נכון כמובן להפך, שאני עברתי טיפול הדומה לשלו). אשר לפסיכוזה, תמיד חשבתי שכאשר אדם בא לפסיכיאטר ואומר "אלוהים מדבר איתי" אז באמת תהיה לפסיכיאטר בעיה רצינית להזים את דבריו. כי איך ידע בביטחון שהאל לא מדבר עם אדם זה? הרי הגדרתו של האל ברוב התרבויות והדתות קשורה חזק לתכונת הכל-יכולות, ואם האל יכול הכל - הוא בוודאי יכול להחליט לתפוב סמול-טוק עם אדם זה או אחר... כלומר, גם אני סבור שלפסיכיאטר אין שום כלים משום סוג לבדוק אמיתות טענות כגון זו. אם כך, מדוע ובייחוד באיזו זכות הוא קובע שפלוני "חולה" ועוד רושם לו תרופות ואפילו לפעמים יאשפז אותו בכפייה? ופעם שמעתי תשובה לשאלה מעניינת זו, המסבירה שלפסיכיאטר כלל לא משנה אם האדם מדבר עם האל או רק חושב ומרגיש שהוא מדבר עימו. כי בשני במקרים גם יחד האדם סובל וזקוק לעזרה! כי בשני המקרים החוויה היא קשה ומזעזעת ומטלטלת את תודעתו של הפונה לטיפול. ובשני המקרים הפונה זקוק לעזרה: גם אם הוא "מדמיין" וגם אם הוא "דובר אמת". כי ידוע לפסיכיאטר, מניסיונו ומניסיון קודמיו הרחב במקצוע (בספרות), שחוויות כגון אלה בדרך כלל הולכות יד ביד עם סבל רב, עם סימפטומים נילווים, עם התערערות והידרדרות נפשית עתידית וצפויה וכו'. כמובן, שהכי חשוב שהוא שהפסיכיאטר יבדוק (באמצעים אותם רכש במהלך הכשרתו) את האדם ביסודיות ויקבל החלטה רק אחרי שיקבל תמונה מלאה על מצבו באותו רגע. תודה שהעלית סוגיה מרתקת זו צביאל

הי צביאל ואנה, אני יודע שמשה קרוי התאבד, וגם קראתי את הדברים שהוא כתב לפני התאבדותו, ופורסמו רק באינטרנט ונראה היה מהם שהאיש איבד לגמרי את הצפון, זו טענה על כך שחלק מבני האדם הם "שדים" מזיקים, ורוב שארית האנושות מסייעת להם או משהו כזה... אני יודע על בשרי כמה סבל יכול להוביל מצב פסיכוטי, וכמה נורא הוא המצב הפסיכוטי עצמו. הרגשתי שאני בגן עדן, שהוא בו בזמן במקביל גם גיהנום. וגם הפעם השנייה לא הייתה הנאה גדולה בלשון המעטה, והראייה לכך אולי היא שאשכרה רציתי להישאר בבית חולים מרוב שהמצב היה בלתי נסבל, (זה היה אחרי שהובאתי לשם בכפייה, אבל כשכבר הגעתי לא רציתי לצאת). ולכן, למרבה הצער, אני לא יכול להיות נגד הפסיכיאטרים. לא מפני שאני כל-כך אוהב אותם ואת שיטות הטיפול שלהם, אלא מהסיבה העצובה שהם הפתרון היחיד שקיים היום בחברה המערבית. אני בטוח שאפשר יהיה לחשוב על פתרונות יותר נעימים ועם פחות תופעות לואי. אגב, גם הפסיכיאטרים לא ממש יודעים להגדיר מהו בדיוק מצב פסיכוטי. הם די לוטים בערפל, וכל הטיפולים שלהם מבוססים בעיקר על ניסוי וטעייה, (מה שלא אומר שהטיפול לא עוזר). הדוגמה הכי טובה לכך היא הדרך שבה גילו את הליתיום. טוב, אין לי כל-כך הרבה מה לכתוב, אבל בכל מראה אני מסכים עם מה שכתבת, צביאל. בברכה מיכאל(מיקי)

אם המשוגע חושב שהוא בגן עדן, אז אולי הוא באמת מצליח להיות שם, לפחות במהלך הפסיכוזה... אולי הוא מצליח לראות את התכלית העמוקה שלנו כאן, שיש לנו את הפוטנציאל להפוך את הקיום האנושי למשהו שהוא מעבר לסבל, מעבר להנאה, משהו שנותן משמעות עמוקה לדברים ואולי המשמעות הזאת הופכת את החיים העכשויים שלנו לגן עדן. אני זוכרת שבאחד מסיפוריך כתבת שהיה איזה סיפור שמשמעו היה שהנתינה הופכת את החיים לראויים- אני בטח מערבבת את הכל אבל אולי ניתן ללמוד משהו מהפסיכוזה שלך, מיקי, לא פחות ממה שכתב משה קרוי בספרו. אותי מעניין יותר גן העדן שאתה חווית מקצין הגסטפו שחווה הוא. אני חושבת שהפסיכוזה היא לא רק מחלה אלא יש בה אלמנטים של התגלות, חשיפה לכוחות אחרים שאיננו מבינים לגמרי אבל אולי פעם נבין. הקריאה בספרי רוחניות מלמדת אותי שכולנו בעצם השתקפות של נפשינו ושל האלוהים, והפסיכוזה עושה את זה ביתר חדות, כך אני חושבת. טוב, אלה מחשבותי לערב קיץ דביק זה... לילה טוב. תמי.

שלום לצביאל ולתמימי... ראשית, צביאל, אנחנו מתיחסים לקרוי כמעט אוטומטית כאילו הוא היה חולה נפש, אבל צריך לזכור שבניגוד אלי ואליך קרוי מעולם לא אובחן כחולה נפש, לא היה בטיפול פסיכיאטרי, וצר לי לאכזב אותך, לי יש את הרושם שהוא גם לא היה בטיפול פסיכולוגי. כל זה לא אומר כמובן שהוא לא היה חולה נפש, אבל בוא נאמר שאנחנו רחוקים מלהיות מסוגלים לשפוט אותו. קראתי עכשיו שוב את החיבור המרתק שכתב קרוי לפני שהתאבד( או שמא נרצח...זה לא לגמרי בטוח שהוא התאבד), ובוא נאמר שקצין הגסטפו שמדמיין המשוגע שהוא מתאר בספר הוא כאין וכאפס לעומת מה שקרוי "דמיין" או שמא גילה. העולם הזה, העולם הבא, הוא כולו תהליך אליבא דקרוי של איון האור ומלחמה בלתי פסוקת של בני החושך בבני האור, שנועדה לדכאם. זו הזיה פרנואידית כמעט בלתי נתפסת שכתובה במושגים פילוסופיים, ושהיא אפילו די משכנעת. הלינק לדברים נמצא כאן: http://www.e-mago.co.il/e-magazine/kroy2.html אני לא כל-כך בטוח שהייתה לי חוויה של התגלות, או שגיליתי רובד משמעותי יותר בקיום שלי. מה שהרגשתי היה בראש ובראשונה פיזי, החושים שלי הפסיקו לגמרי לשדר את ה"מציאות" ופשוט שידרו סרט אחר. סרט שבו למשל לא ראיתי פשוטו כמשמעו אנשים מסוימים. לדוגמה, כשהייתי בראיון באישפוז הראשון שלי, לא ראיתי את הרופאים, לא ראיתי את מנהלת המחלקה, לא ראיתי את הרופאה שלי. ראיתי רק את אחת האחיות שחייכה אלי...למעשה המצב היה כזה, שכשהייתי אמור להשתחרר הרופאה שלי הייתה אמורה לתת לי חופשה, ולא ידעתי מי זו הרופאה שלי כי לא "ראיתי" אותה לפני כן. ולכן לא יכולתי לדעת מי הולכת לתת לי אישור לחופשה. (וזאת למרות שהיא ככל הנראה ניסתה לדבר איתי מדי יום ביומו, ולשאול אותי למה אני נמצא כאן) .ביום שבו אישפזו אותי ראיתי בצורה מדהימה ומפורטת והרגשתי מעל ומעבר לרגיל את העצים והציפורים שהיו בחדר המיון הפסיכיאטרי שהייתי בו, אבל לא ראיתי פשוטו כמשמעו את כל העולם שמחוץ לזה. כשנסענו למקום שבו הייתי מאושפז לא ראיתי את הדרך לשם, הרגשתי כאילו אנחנו נוסעים בתוך מרחב מדומיין. זו הייתה חוויה מדהימה מעבר לכל ספק. כך שבראש ובראשונה הפסיכוזה שלי הייתה משהו פיזי בעולם( האשלייתי בין כה וכה) אולי פשוט נחשפה בפני אשלייתו של העולם במלוא מהותה. החושים שלי בגדו בי לחלוטין, וכנראה גיליתי שאין לי הרבה מה לסמוך עליהם. מה המשמעות של כל זה? איך אני ממשיך מכאן הלאה? האמת היא, תמימי, שאני פשוט לא יודע. אולי את תעזרי לי? אני מניח שהמצב שלך היה פחות חריף... בברכה מיכאל(מיקי)

לתמימי, את אומרת שהקריאה בספרי רוחניות מלמדת אותך שכולנו בעצם השתקפות של נפשינו ושל האלוהים, והפסיכוזה עושה את זה ביתר חדות. מעניין אותי למה התכוונת. דברייך מזכירים לי משהו שאני בעצמי חשבתי עליו. ניקח את הדוגמא שהמשוגע חושב שהוא בגן עדן, ולהבדיל אלפי הבדלות ניקח אדם "בריא" שחווה אושר עליון כתוצאה מהתפתחות רוחנית. אז מה שאני חושבת זה שבמקרה ספציפי זה של המשוגע יש התפתחות של התודעה, רק שהיא באה בצורה לא חלקה ועם הפרעות ולכן יש צורך בהתערבות פסיכיאטרית. מעניין אותי מה דעתך על כך.