מילים לזכרה של דליה רביקוביץ

מה אנחנו לומדים מחייו של אדם, מה אנחנו לומדים ממותו? מה אנחנו לומדים מחייך, משירתך מכשרונך מה אנחנו לומדים מכאביך, ממחלתך, מבדידותך מה אנחנו לומדים מהתאבדותך? ואני קוראת את השורות בעיתון שהתפרסמו עכשיו, עם מותך כי שורות כאלה של כאב לא יכלו לעיתון, לא יכלו לקוראים בעודך בחיים. למה רק במותו של אדם ניתן לפרסם את כאביו, את מצוקתו, את מחאתו הסובלת? ואת אמרת: " אני חייתי עם כזאת כמות של כאב. וחשבתי שאולי באמת לא שווה לחיות בצורה כזאת. זה לא דחף להתאבד. זה דחף לגמור את הכאב. כשהמחלה תוקפת אותי זאת הרגשה של כאב שאי אפשר להפסיק אותו ואין לי מה לעשות איתו. ואני חיה בכאב וכאב וכאב. אני לא מפחדת מהמוות. אני מפחדת ממוות בחיים". ועוד את אמרת: " יש בי הרבה חולשה. אנשים מתפלאים איך זה קורה למשוררת כמוני, אבל אין שום קשר בין כוח חיות לבין כוח השירה. בהתחלה היתה לי בעיה גדולה להודות במחלה שלי. ואז אמרתי שיש לי דלקת פרקים. הייתי מאושפזת תקופות ארוכות והייתי בהן מאד פאסיבית. אם לא הייתי פאסיבית, הייתי צורחת שאין בארץ שום מוסד פסיכיאטרי שהוא ממש טוב. סבלתי שם בתוך המחלקה.לא היה שם ריפוי אלא תחזוקה. תחזוקה גרועה. מאכילים אותך כל היום בלחם וריבה. תמיד יצאתי משם עם כמה קילו מיותרים. הקונספציה היתה להכריח אנשים לעשות מה שהם לא מסוגלים. למשל, ריפוי בעיסוק, שלכמה אנשים הוא התאים, אבל לי הוא לא התאים. היו שם אסונות על אסונות. הם שיחררו הביתה אנשים שניסו אחר כך להתאבד, והחזיקו בכוח אנשים שלא היו צריכים להיות שם. אני חושבת שאני איבחנתי הרבה יותר טוב מהם מה היה המצב של האנשים. אבל לא היה לי כוח למחאה. כשאני בבית חולים כזה, במחלקה כזאת, אני מאבדת את כוח החיות שלי. אפילו כמעט הייתי אומרת את כוח הדיבור שלי. שחלק מהמחלה זה שיתוק מנטאלי. מאד שמחתי לעזוב. יצחק לבני בא ולקח אותי משם, הסיע אותי הביתה, ואחרי איזו תקופה בבית יצאתי מזה". ואני שואלת את עצמי מה אפשר לעשות עם כאב כל כך גדול שמצמיח כישרון כל כך גדול אבל בסופו של היום לא עם הכישרון הולכים לישון אלא עם הכאב, והבדידות חרדת הקיום והפחד מלמות בחיים. ואני שואלת את עצמי איך זה יכול להיות שלא נמצא מרפא לכאב שלך, שלא יכולנו לתת לך מרגוע חיבוק ונחמה. ואולי עכשיו, עם מותך עם התאבדותך הטראגית נלמד להיות יותר רגישים לסבל האנושי. נלמד להקשיב לאדם המוחה בעודו חי, בעודו נאבק טרם וויתר על הכמיהה לאהבה טרם וויתר על חייו. תמי.

הדברים של דליה רביקוביץ מתוך מוסף השבת של ידיעות אחרונות

נכון, תודה שהוספת את זה, לא ציינתי את זה בשיר. תמי.

תמי אני יכולה רק להבין את סבלה ואת הכאב לפעמים הפיתרון הטוב ביותר היא בריחה אל המוות אני לא חושבת שכמה שאנשים ינסו להבין ולהיות לה עזר.. הנחמה תגיע זה משהו פנימי , אישי שלה . אין לזה מרפא ולכן היא עשתה מה שהיא עשתה . כן , אולי זה הלקח שלנו , האנשים להיות קשובים , מנחמים , לדעת לקבל . לאהוב , לבטוח ולהרגיש רק טוב , מיטל