עזרה......

מי יודע דרךמעדיף כדורים שאפשר להתאבד בשקט בלי להשאיר סימנים ובטח לא להגיע לטיפול נימרץ.......על אחריותי הבלאדית.....

נראה לי שיעיפו אותנו מהפורום בגלל זה, אבל גם אני מחפשת דרך כזאת... הייתי בטוחה אי אפשר למות מכדורים, אבל כנראה שזה אפשרי (ע"ע דליה רביקוביץ'...) הדרכים הוודאיות שאני מכירה הן כאלה שמשאירות סימנים (תלייה / קפיצה)... אם תמצא משהו, תעדכו גם אותי. רק שיתנו לנו למות בשקט.

לשולמית וללהיות אני לא חושבת שיעיפו אתכם מהפורום, אבל אולי נמצא דרך דווקא להשאיר אתכם? בפורום ובכלל? דנה

אבי התאבד כשהייתי בת 10 (ביריית אקדח, לנגד עיניי...). הוא היה ניצול שואה. משפחתנו נהרסה, אמי שקעה בדיכאון, ובגיל 17 פרצה אצלי מחלת נפש. עברתי דכאונות, פסיכוזות ואשפוזים. המשבר האחרון אירע לפני 7 שנים. כיום אני נשואה, עובדת, הוצאתי השנה רשיון נהיגה ונרשמתי לשנת הלימודים הקרובה באונ' (למרות המשברים סיימתי לפני 15 שנה תואר ראשון בהצטיינות). חיי טובים היום, אך מי יודע מה יילד יום. מה שאני מנסה להגיד הוא שאסור לתת לקושי זמני (גם אם הוא ממושך) להכריע את הכף ואת הגורל. כמו בשיר "איך הגלגל מסתובב לו, פעם למטה פעם למעלה". כשהייתי בתהומות העמוקים (ובלשון החבר'ה כששחיתי במיץ של הזבל) לא האמנתי שאי פעם יהיה לי טוב. אם מישהו היה אז מתאר לי את חיי היום, הייתי בטוחה שזה "סיפור מדע בדיוני"... לא היה לי ספק אז שהמצב אבוד, נואש וחסר תקנה. אבל החיים דינאמיים ומלאי הפתעות, ויש לנו הרבה יותר כוחות ממה שאנו סבורים. ב-1968, כשאבי עשה את מעשהו, לא היו שלל התרופות האפקטיביות שקיימות היום. לפעמים צריך להתנסות בכמה תרופות עד שמגיעים לתרופה המתאימה. גם טיפול בשיחות עשוי לסייע מאוד וגם מציאת בן זוג תומך ואוהב. לשולמית ו"לא להיות", אל תרימו ידיים ואל תוותרו. גם אם נראה לכם שסיום חייכם יפתור לכם את הבעיה, חבל שתפסידו במערכה. קרוביכם ייפגעו ואתם תחמיצו את המתנה הגדולה ביותר שהיקום נתן לכם. יש אור בקצה המנהרה, יש הרבה יופי, יש הנאות גדולות, יש אתגרים וסיפוק מהישגים ויש משמעות שאותה כל אחד ימצא לעצמו. הרוב המכריע של אלה שניסו להתאבד וניצלו מודים ברבות הימים שהם שמחים שניצלו. לאחר שהמשבר חלף (אהבה נכזבת, בדידות, אבל וכו') ולאחר שחזרה להם היכולת ליהנות מהקיום, הם נוכחו שטוב לחיות, שהחיים יפים! אז גם אם הרגע הכל נראה שחור משחור זה בעיקר בגלל המשקפיים השחורים של הדיכאון. מאחלת לשניכם לשוב ולחוש את טעמם של החיים.