הפרעת אישיות ודיכאון

ד"ר הידש שלום, יש לי , כנראה, סוג מסויים של הפרעת אישיות. אני סובל מדיסתמיה. אני בן 32 , בריא גופנית, עובד. למרות טיפול במספר תרופות אנטי-דיכאוניות ממשפחות שונות, העצבות והעגמומיות, חוסר היכולת להינות ממשהו עדיין קיימת. שאלתי לפיכך היא: האם דיכאון אצל מטופל "שיש" לו בנוסף או בגלל הפרעת אישיות, יכול בכלל להיעזר בתרופות? או שרק טיפול של שיחות ודיון בהפרעת האישיות עצמה עשוי לעזור?

בתור אחת שסובלת גם מהפרעת אישיות גבולית וגם מדיכאון (לא דיכאון שנובע מהפרעת האישיות, אלא מחלה 2), אני יכולה בפירוש להגיד לך שתרופות הן מרכיב הכרחי בטיפול בהפרעת אישיות, בעיקר על מנת להפחית את הסימפטומים, כדי שטיפול פסיכותאטפי יהיה אפשרי. בד"כ נותנים לסובלים מהפרעת אישיות, או בקיצור, בורדליין, תרופה אנטי דכאונית, מייצב אחד או שניים, תרופות הרגעה במידת הצורך ולעיתים יש גם צורך בטיפול אנטי-פסיכוטי. לצערנו, ה"עגמומיות" כפי שאתה מתאר היא חלק בלתי נפרד מהבורדרליין, כמו גם תחושת ריקנות כרונית ושעמום, או תהייה קונסיסטנטית בקשר למשמעות החיים בכלל (אם יש כזו...) ובקשר למוות. לפי "הספרות", טיפול בבורדרליין מחייב איזון תרופתי ופסיכותראפיה ארוכת טווח - 4 או 5 שנים... לאחרונה פותחה שיטת טיפול ספציפית לבורדרליין שנקראת dbt והיא קצרה יותר, אולם בארץ היא מאוד חדשה ויש מעט מאוד מטפלים שעוסקים בה. גם אני ניצבת כרגע באיזשהיא צומת, כיוון שהטיפול התרופתי שעזר לי כבר לא עוזר, בעיקר לדיכאון (הדיכאון שלי מוגדר כ"עמיד"). אני מחפשת טיפול פסיכותראפי שיתאים לי כיוון שכרגע אני רק נמצאת במעקב בשלוותה אצל מי שטיפלה בי באשפוז (1/2 שנה אשפוז!!!). בקיצור, טובים השניים מן האחד - גם תרופות וגם פסיכותראפיה ובעיקר הרבה סבלנות (שלי הולכת ואוזלת). אם בא לך לדבר יותר ארוכות על ההפרעה הנוראית הזאת, אני יותר מאשמח. קשה למצוא אנשים עם בורדרליין שרוצים לתקשר. שיהיה לך רק טוב חן.

טיפול תרופתי יכול לעזור לתסמינים נלווים ב-P.D (הפרעות אישיות) אבל זה לא הכרחי ולפעמים גם מפריע- אדם עם הפרעת אישיות תהיה לו מוטיבציה להשתנות בעיקר כאשר הוא מרגיש פחות טוב מאשר בד"כ, כלומר בעיקר במצבי מצוקה ומשבר. אם הוא יצא מהדיסתמיה ע"י תרופות אז ייתכן שלא תהיה לו מוטיבציה להתחיל/להמשיך בטיפול פסיכולוגי. לכן לא תמיד ממהרים לתת תרופות לאנשים עם P.D. הטיפול העיקרי הוא פסיכולוגי ולא תרופתי שכן לא מדובר במחלה. הפרעת אישיות גבולית (B.P.D) היא היוצאת מהכלל שאיננה מעידה על הכלל, בגלל אופי הסימפטומים וחומרתם, אשר יותר קרובים להגדרה של מחלה מאשר הפרעה. ולכן ב-B.P.D לעיתים קרובות טיפול תרופתי הוא הכרחי ולעיתים יש צורך גם באישפוז פסיכיאטרי, במיוחד אם יש גלישה למצבים פסיכוטיים או מצבים אפקטיביים חריפים.

לערן לא הייתי ממהר למסקנות. הפרעת אישיות מתפתחת בגיל ההתבגרות ובבגרות המוקדמת ולכן אם הגעת לשנות העשרים ללא קשיים מיוחדים והאישיות יציבה לא הייתי ממהר לאבחנה זו. בנוסף, ישנם סוגים רבים של הפרעות אישיות וגם חומרות שונות של אותה הפרעה. כך למשל אישיות תלותית יכולה להיות בחומרה שונה אצל אנשים שונים ובטח אישיות גבולית וכך הלאה. דיסטימיה היא הפרעה פחות חמורה מהבחינה של עומק הדיכאון אבל היא ממושכת יותר וגם עמידה יותר לטיפול כשלעצמה. כלומר מגיבה פחות טוב לטיפולים תרופתיים. בעבר דיסטימיה נקראה דיכאון נאורוטי והטיפול המומלץ היה שיחות. כיום עם ההתקדמות בטיפולים התרופתיים ממליצים גם על תרופות אבל לדעתי העיקר הוא הפסיכותרפיה. כמבן שגם להפרעת אישיות פעמים רבות הטיפול הוא שיחות. אבל בכל הפרעת איישיות ההמלצה שונה וגם לפי החומרה שבוע טוב דר' גיורא הידש