דיכאון

אני מדריכת שיקום ניפגעי נפש. בתור שכזאת אני ניתקלת בתופעה אצל המטופל בו הוא מספר לי שאין טעם לחייו, שאין לו כל הנאות בחיים, הוא חי רק בשביל קרובים לו ( לא רוצה לצער אותם), איך אני אמורה להתמודד עם זה? מה עלי לומר? איך עלי להגיב?

למרב, אני חושבת שזה יכול להיות מאוד מפחיד ומתסכל להיות במצב שאת מתארת, הרגשת אחריות מאוד גדולה בלהיות בקשר עם בנאדם שאומר שאין לו טעם לחיות, ושמתוך המצב הדיכאוני שבו הוא נמצא שום דבר כמעט לא מעודד אותו. אבל אני רוצה להציע לך דרך נוספת להסתכל על זה - אם מישהו בא ומדבר על היאוש שלו ופותח את ליבו בפנייך זה אולי סימן לכך שבאישהו מקום בפנים יש לו את הדיאלוג הפנימי הזה של "כן לחיות או לא לחיות" וזה אומר שיש לו גם רצון לחיות, משאלות להמשיך, אחרת אולי הוא לא הייה מחפש את השיחה על כך . מנסיון שלי במצב של דיכאון מה שהכי הייה עוזר לי זה לא להישאר לבד עם הקושי, וגם שמישהו אחר הייה "מחזיק עבורי את התקווה" שאני באותו זמן לא יכולתי להחזיק בתוכי. מישהו שיעודד אותי ויגיד שהוא מאמין שהמצב ישתפר. כאילו במקום שהדיאלוג של לחיות או לא יתנהל בתוכי, הדיאלוג התחלק ביני לבין אנשים אחרים - כשאני אומרת שרע לי ומישהו אחר מזכיר לי שיכול להיות טוב יותר. דבר נוסף שעזר לי הוא שהזכירו לי כמה אני נעימה וטובה, שנתנו לי הרגשה שאני נאהבת, כי במצב של דיכאון בדרך כלל "שוכחים" את זה... כמובן שאם את מרגישה שמישהו נמצא בחשש למצב אובדני אז תפעלי לפי ההנחיות שיש בנושא במקום עבודתך... מקווה שעזרתי, סוף שבוע נעים, אני.

הי מרב, אני חושב שהסיטואציה שאת נמצאת בה היא כמעט באנלית בטיפול בחולי נפש, היא אולי קשה מבחינה סובייקטיבית, אבל זו סיטואציה מאוד נפוצה. גם אני מרגיש שאין טעם לחיים שלי לפעמים, ולפני שניסיתי להתאבד (זה היה לפני שלושה חודשים) הרגשתי שבכלל אין שום טעם לחיים שלי, ושאפילו אני לא מוכן לחיות בשביל אחרים. נו, החבר'ה שלך יותר מתקדמים ממה שהייתי אז. מה שהייתי מציע לך הוא לחשוב ולחקור קודם כל את עצמך ומכאן להגיע לתשובה שאת יכולה להציע להם. מה נותן טעם לחיים שלך? האם יש טעם לחיים שלך? האם הרגשת אי פעם שאין טעם לחיים שלך, ומה ענית לעצמך אז? אם המטופלים שלך חיים רק כדי לא לפגוע בקרובים להם, הרי הם כבר מצאו איזה טעם לחיים- הקשר שלהם עם בני אדם אחרים. זה כבר שלב יותר מתקדם ממה שאני הייתי בו לפני זמן לא רב, אז את יכולה להיות רגועה. מצד שני, אני לא חושב שלחיות רק כדי שאחרים לא יפגעו זה מצב כל-כך בריא. (נו, טוב, הם הרי "חולי" נפש). אגב, אני לא יודע אם יש בכלל טעם לחיים. אני לא צריך שיהיה לי טעם לחיים כדי לחיות. אני חי כי ככה זה. כי אין לא מספיק רע לי כדי שאני איזום את המוות שלי. אבל טעם לחיים? סיבה לחיות? הצדקה לקיום? אמממ....וואלה, ממה אין לי כאלה. בכלל, אולי את יכולה פשוט לא להיות מוטרדת ממה שהם אומרים לך. אז אין טעם לחייהם? אז מה? ואגב, בן אדם שחושב שאין טעם לחיים הוא לא בהכרח בדיכאון. אשמח לשמוע מה הטעם לחיים שלך...אולי תעזרי גם לי... ;-) [ואולי תגלי שמה שנותן לך טעם לחיים הוא האבה שלך לזולת. ואז הרי את נותנת לעצמך את התשובה שהם נותנים לעצמם, ואת בעצמך חיה בשביל אנשים אחרים...] בברכה מיכאל(מיקי), שחתם היום חוזה לדירה חדשה ולא יצטרך לשוב לגור עם אביו בברכה

יש לי 3 מטופלות כאלו. אחת מבוגרת בת 60 והיא חיה עם חברתה. יש לה עיסוק שהיא אוהבת. אני לא דואגת לחייה בכלל, אך הייתי רוצה לדעת איך לעודד אותה. זה ניראה לילא מספיק לומר לה שאוהבים אותה. רע לה במצבה הפסיכוטי עם כל הרעידות כתוצאה מנטילת הכדורים. אחרת, בת 52. היא מתאבדת באיטיות. פשוט לא אוכלת בכלל. לטענתה אין טעם בחייה, כי אין לה אהבה, היא אוהבת צמחים וביתה מלא עציצים. היא אוהבת חתולים וכלבים ויש לה חתולה וכלבה. יש לה גם 3 בנים גדולים אך להרגשתה אינם רוצים בה והיא לא חשובה להם. בעלה לשעבר, הוציא נגדה צו הרחקה מהבית שלו, וזה מאוד מדכא אותה. מה אני יכולה לומר לה, כשהיא טוענת שאין טעם לחייה? אחרת, צעירה בת 34, רווקה לטענתה לסבית, אך ללא רגשות בכלל. פעם היו היום כבר אין. היא זו הטוענת שהיא לא שמה קץ לחייה בגלל הקרובים לה. היא לא רוצה לגרום לנו צער, כפי שגרמו שני אחיה שהתאבדו ולא מזמן התאבד האחיין שלה. היא חרדה כל הזמן, חוששת לצאת מן הבית. אתמול אף סיפרה לי שעברה לישון בסלון, כי פוחדת מנחשים דחדר השינה שלה. אני חוזרת לשאלתי. מה אני אומרת לה כיצד אני מעודדת אותה לחיים?