הגיג...

שלום לכולם בדיון על קשר האהבה בין מטפל למטופל, ניסיתי לרגע להכנס לראשם של מטופלים שקוראים את הדעות השונות שעולות בפורום. אני מניחה שחלק, אולי גדול, מהמטופלים לא חשו קשר שיש בו עוצמות גבוהות של אהבה עם המטפלים שלהם, המחשבות שיכולות לעלות במטופלים האלה: " האם אני לא הייתי ראוי ליחס של אהבה?" "אולי משהו אצלי לא בסדר?..." " אולי המטפל שלי לא מתאים לי...?" וכו וכו... אני חושבת שצריך להכניס את האהבה הזאת לפרופורציות: לא תמיד האהבה הזאת קוראת, ולא בגלל אי מקצועיותו של המטפל או אי מוצלחותו של המטופל, וזה גם לא התנאי היחיד להצלחת הטיפול - מדובר כאן במקרים מסוימים שבהם מתרחשת זרימת אנרגיה מיוחדת , בין מטפל למטופל, ... זה קשור במפגש המיוחד שבין שני האנשים המסוימים הללו. זו תחושה נהדרת גם למטפל וגם למטופל אבל לא תמיד מגיעים לזה... נינה

תודה רבה, תודה שאת מכניסה את הדברים לפרופורציות נכונות, זה כל כך חשוב.. הידש

נינה, אני מעריכה את הרצון שלך לנסות ולהבין מה צרם למטופלים שקראו את הדעות השונות. מה שצרם לי והכאיב לי מאוד היו הדברים שכתבה תמי - כמטפלת ההתייחסות שלה למטופלים המשעממים והתקועים , על כך שקשה לה להרגיש אהבה כלפיהם = אמפטיה... אני תקועה בגלל קושי מאוד גדול , נקודה שהגעתי אליה וכואבת מידי בשביל להמשיך. אני יודעת שאני משעממת את המטפלת שלי בשתיקות שלי והיא מחכה שתעבור השעה ובכל זאת צורם לי לקרוא את זה צורם כי תמי אמרה שקשה לה לחוש אהבה למטופלים כאלו ולכן קשה לה לחוש אמפטיה . להכניס את האהבה בטיפול לפרופורציות? אף פעם לא עניין אותי אם המטפלת שלי אוהבת אותי או לא , אבל לחשוב שאולי היא לא מצליחה לחוש אמפטיה , להבין אותי , להזדהות עם הכאב והקושי שאני מכילה בתוכי - זה כבר סיפור אחר. וברור שכל מטופל רוצה לחשוב שאיתו הזרימה היא מיוחדת . לא מדובר כאן על חשש שאולי הטיפול לא מוצלח , אלא על הרצון להיות מקובל ע"י המטפל . כמו שלא קיבלו אתנו במקום אחר - כל אחד במקום שלו. זה פשוט כואב לי . זהו.

לנעמה צר לי שכך חשת מדברי. אולי זו הבעיה באינטרנט, שאנחנו כותבים משהו חלקי ולא תמיד מבינים עד הסוף למה אנחנו מתכוונים. הנער שלגביו התייחסתי היה נער עם בעיה אורגנית שנקראת PDD. זו הפרעה שיש לה מאפיינים שדומים לאוטיזם. ראית פעם אנשים עם אוטיזם? אני עבדתי איתם כמדריכה בכפר עופרים, כפר לאוטיסטים בוגרים. כשנכנסתי לעבודה הסימפטומים היו לי קצת מפחידים- אנשים שלא מדברים, עושים תנועות סטריוטיפיות בידיהם, לא מיישירים מבט, מתפרצים באלימות. בהתחלה היה לי קשה לחוש כלפיהם אמפטיה, כי לא הכרתי אותם, לא הכרתי את עולמם, ובמידה מסויימת חלק מההתנהגויות שלהם הפחידו אותי. בהדרגה התחלתי להכירם ולאהוב אותם, ראיתי את האנשים שמעבר למחלה, מעבר לאוטיזם. אז יכולתי לחוש כלפיהם אמפטיה ובאמת להתמסר לעבודה איתם. גם אני מטופלת וגם לי היו תקופות תקועות בטיפולים שלי. גם אני חשבתי, כמוך, שאולי המטפל- מטפלת שלי פחות אוהבים אותי בגלל התקיעות. אבל האם באמת זה היה המצב? אני שיתפתי אתכם בחוויה שלי כמטפלת שלפעמים, בהתחלה, במקרים מסויימים, קשה לי להתחבר. אבל זה קושי שאני עובדת עליו- עם המטופל ועם עצמי, לא נשארת במקום הזה כי ממקום כזה לא יכול לבוא ריפוי ואם אני נשארת תקועה- אולי עדיף שאפנה את המטופל למטפל אחר, או לשיטת טיפול אחרת. אני מאד מצטערת אם דברי גרמו לך כאב. מקווה בשבילך שתצליחי לעבור את השלב התקוע שלך בטיפול, איכשהו יש לי הרגשה שהמטפלת שלך לא באמת מחכה שהשעה תסתיים. ועוד רציתי להדגיש- שאותו טיפול שהיה תקוע בהתחלה, יצא מהתקיעות והיום הוא מאד זורם ומשמעותי, למרות הקושי האורגני של הנער הזה ליצור קשר, ולמרות הקושי שהיה לי בטיפול הזה בהתחלה. מקווה שדברי עזרו קצת. תמי.

נעמה יקרה ראשית, חבל חבל שאת מסיקה מהפורום מסקנות לגבי הטיפול שלך, זה סתם מחבל.... אין סיטואציה טיפולית אחת דומה לשניה... שנית, אינני בטוחה שהשתיקות בטיפול הן בהכרח תקיעות. האנלוגיה שעולה בראשי, שזה כמו בלידה: לפני שהוולד יוצא לאוויר העולם יש כאבים, צירים, התפתלויות וכול אלו הם בעצם שלב לפני שהדבר הגדול יוצא... האם לדעתך זו תקיעות או הכנה? נעמה, החומרים שעולים בינך לבין המטפלת שלך הם מאוד אינטימיים ואישיים לך ולה...תשתפי אותה בכול מה שעובר עליך במחשבות וברגשות כדי למקסם את הסיטואציה הטיפולית. שיהיה לך שבוע נפלא, נינה