איך נאבקים על זכויות ויחס הולם?

בזמן האחרון הנושא של זכויות נפגעי נפש ומהות התהליך הטיפולי עולה פה הרבה ומעורר אותי לחשוב עליו. נראה שהמציאות מורכבת ויחד עם תועלת שמפיקים אנשים מטיפול לעיתים גם ישנו נזק שנגרם למטופלים. לעיתים מדובר בכאב בלתי נמנע במהלך "הניתוח הטיפולי" ולעיתים מדובר ברשלנות טיפולית של מטפלים. אני מוצאת את עצמי מזדהה לסירוגין עם חלקים שונים שבי - עם "המטופלת שהטיפול היטיב עמה ושהמטפל הייה דמות חיובית בעולמה" עם "המטופלת שהטיפול בשלב מסויים ערער אותה יתר על המידה" עם "זו שנפגשה במהלך אישפוז גם ביחס פטרוני ולא נעים" עם "המטפלת שרוצה לעזור ולשפר ולהיטיב ומזדעזעת מהתנהגויות לא הולמות של אנשי מקצוע" אבל גם עם "המטפלת שקשה לה כשמתקיפים אותה". מתוך _כל_ המקומות האלה גם יחד אני שואלת מהי הדרך הטובה ביותר להאבק על זכויות נפגעי הנפש? האם ע"י "מלחמה" במטפלים? האם ע"י הידברות איתם? האם ע"י הצבעה על כל הפגמים והחולשות שקיימים במערכת הטיפולית או במטפל, או אולי גם עידוד והצבעה על התנהגויות טיפוליות של מטפלים אשר מטופלים רואים כמסייעות להם. הייתי שמחה לשמוע מה נעשה כיום מצד ארגונים של נפגעי נפש במאבק לשפר את מעמדם וזכויותיהם, באיזה אופן הדברים נעשים ומדוע ומה אנשים חושבים שיש לעשות. כמו כן הדבר מתייחס גם לחוויות אישיות מול מטפלים, מה ביחס המטפל/ת פוגע, מיטיב, ואיך מדברים או משדרים זאת למטפל/ת? האם מדברים עם המטפל/ת באופן ישיר או שמביעים שביעות רצון או חוסר שביעות רצון בצורה עקיפה? אשמח לכל תגובה בנושא, אני.

שרון היקרה גם אני כמוך מרגישה שהדיון הזה מעורר בי כל מיני חלקים וכאילו עושה לי בלגאן בקישקעס. מצד אחד אני פגועה וכועסת מאד מגישה פטרנליסטית. זה הדבר שהכי מרגיז אותי כעמדה של מטפל למטופל. מצב כזה מעורר אצלי את המפלצת שמתפרצת... אבל מנסיוני מפלצות מתפרצות הן לא דרך יעילה ליצור שינוי כי הן עשויות לפגוע ללא צורך באחרים, בלהט הקרב. רק עכשיו כתבתי מעין התנצלות לצביאל על התייחסות שאולי נתפסה כדמגוגית, וזאת מתוך קושי להסכים עם עמדה שמכלילה. להכליל- כל המטופלים, כל המטפלים- כל חולי הנפש, כל הפסיכיאטרים... זה מסוכן כי הרי יש כל כך הרבה, אנחנו בתוכינו מלאים בהמון קולות אז על אחת כמה וכמה מחוצה לנו... אני אישית מאמינה שאת השינוי מתחילים מבפנים. מאמינה במיקרוקוסמוס מול מקרוקוסמוס של תהליכים- דהיינו- אם נצליח לעשות שינוי בהדברות כאן בפורום, בינינו לבינינו- נצליח לחיות בשלום עם עצמינו (משימה לא פשוטה כלל ועיקר) נצליח לצאת גם לעולם הלא וירטואלי והלא מושלם שבחוץ, ולעשות שינוי, כל אחד בדרכו- אחד בדרך המחאה, שני ההידברות, כל אחד בדרכו, כל עוד לא נפגע אחד בשני ובעצמינו. מסובך, לא? אבל בשביל זה אנחנו כאן... תמי.

לשרון שלום, הארגונים של נפגעי הנפש קיימים מ-1992. מאז הם מקיימים הידברות מתמדת בצד מתיחת ביקורת נוקבת. לדעתי, הבעייתיות אינה קשורה כ"כ לסוג התקשורת כמו לכוחם ולהשפעתם (הדלים) של הארגונים. בעיית הבעיות היא כוח אדם, שגם רוצה וגם מסוגל להירתם בהתנדבות למאבק הסיזיפי הזה. נפגעי הנפש העונים לשני תנאים אלה גם יחד נדירים ביותר. כי דווקא נפגעי נפש בעלי יכולת אינם מעוניינים להזדהות ולחבור לארגונים כגון אלה. בכל אופן, את מוזמנת להצטרף לארגון מל"מ - מתמודדים למען מתמודדים להלן הקישור לאתרנו הדל: http://www.amirgazit.com/tzviel/malam/

שלום, אני מאמין פחות באירגונים ובחוקים (שהם חשובים כשלעצמם) ויותר באנשים שחייבים לחשוב וללמוד את הנושאים שבהם הם עוסקים. טיפול נפשי הוא דבר מורכב ולכן המטופל צריך ללמוד את הנושא, ולהבין טוב יותר את הציפיות ואת הסכנות. נכון שהמטפל צריך להסביר אבל אף פעם אין זה מספיק, המטופל צריך להיות אקטיבי וללמוד. לכן גם החשיבות של הפורום והחשיבות של האנשים המגיבים ומעבירים ידע וגם תחושות לאחרים. ועל כך תודה לכל המשתתפים וכמובן לכל אלו שמשקיעים מזמנם ומרצם כדי להוסיף לאנשים המתלבטים והשואלים. תודה לכולם הידש