שאלה מצחיקה?

ד"ר הידש שלום רב. אני בחורה בת 20 וכבר הרבה מאוד זמן(שנים), שיש לי תחושות משונות, אולי מודעות מוזרה. בבוקר כשאני מתעוררת, אני מרגישה כמו כמה אנשים, לא יודעת בדיוק איך להסביר את זה, זה לא שאני יודעת את זה אלא פשוט כמו שאני מרגישה את עצמי ביום, אז ככה אני מרגישה את עצמי בבוקר רק ברבים, זה לא מפריע לי זה סתם מוזר. במהלך היום הכל מתיצב, אבל אני עדיין קצת מרגישה (תמיד), כאילו שאני בפנים, ויש גם אותי בחוץ, סתם מעין ניתוק כזה, בגלל זה לרוב אני גם נמנעת מחברת אנשים, אני פוחדת שהם יפלשו לתוך האני האמיתי שלי, ואני לא רוצה שזה יקרה, נראה לי. זה הגיוני להרגיש ככה, זה נורמאלי? יש לזה קשר לאיך שאני מרגישה בזמן שאני מתעוררת? תודה רבה שואלת

שכחתי לציין מה בעצם כן מפריע לי. איכשהו לפעמים יש לי מעין תחושה מוזרה, כאילו שאני פוחדת שאצא מתוך עצמי. אבל הדמות שאני פוחדת ממנה מאוד מפחידה, אולי "רעה" כמו בסרטי אימה של פולנסקי או משהו בסגנון. זאת תחושה מוזרה ומפחידה, אני כמו פוחדת מעצי, או מדמות שבתוכי, ואז אני מרגישה מאוד "מזויפת" כמו עוטה מסיכה. זהו סימתי. לילה טוב

חמודה, השאלה שלך או התיאור שלך בכלל לא מצחיק לדעתי אני באופן אישי - ואני מאמינה שישנם עוד אנשים שחשים כך אני גם מרגישה לא מעט פעמים תחושות של גופים אחרים ששולטים בי ולא אני זה לא האני שהכרתי פעם זה קורה לי בעיקר כשאני הולכת לישון ואני מרגישה מן קהות חושים, בלבול,ניתוק, ריקנות ואני לא מצליחה לחשוב על כלום ובתקופה האחרונה גם מעדיפה להיות לבד ולא בחברת אנשים, אני מרגישה כמו רוח כמו נשמה בלי גוף, הכל באוויר הכל מרחף אני בת 30 רווקה - מעדיפה את הלבד היום - בורחת מאחריות וחווה את זה לא מעט זמן - אני לא אגיד שטוב לי עם זה - זה אולי הרגל או אדישות. אני מרגישה הרבה פעמים כאילו יש לי פיצול אישיות, למרות שהכל בשליטה וכלפי חוץ אף אחד לא רואה כלום כי אני מתנהגת רגיל, הכל מלחמות פנימיות שלי, כמו בסרטים המצויירים של פעם עם השד הטוב והשד הרע - כל אחד מושך לכיוון שלו ואני תקועה באמצע. אני לא יודעת איך להגדיר או אם יש שם לכל התופעה הזו

אני מרגישה בדיוק כמוך, אני חושבת, אצלי הפחד מ"עצמי", מופיע דווקא כשאני מבוהלת מדברים אחרים ואז התחושה פיתאום צצה, לפעמים ממש לכמה שניות, ולפעמים להרבה יותר. אז אני מרגישה כל כך מזויפת ולא אמיתית. מאז שהייתי ילדה מאוד פחדתי מחושך ורוחות וחייזרים, ועוד כל מיני שטויות כאלה, אני זוכרת שכשהייתי קטנה היו לי מחשבות מוזרות שאולי אני רק מדמיינת את עצמי או שאני לא באמת עצמי, אלא רוח רעה שחטפה אותי, אבל אולי כל הילדים חושבים ככה ליפעמים. אני די חושבת שכל זה נבע מחוויה טראומטית בילדותי, על רגל אחת, עברתי התעללות מינית ע"י אדם שלאחר מכן התאבד, במכתבו הוא סיפר שהוא בעצם חייזר שהשתלט על גופו של אותו אדם, ועכשיו עליו להמשיך הלאה ולכן הוא בעצם "מתאבד". אני יודעת שזה נשמע הזוי ממש אבל זה באמת היה. הוא תמיד טען שהוא יכול להיכנס לראש שלי ולמחשבות שלי, אולי פיתחתי מנגנון הגנה. כל זה בעצם כבר לא חלק מהשאלה אלא סתם סיפור.