מטרה שאינה מקדשת האמצעים

1. אם תעיין בסעיף 13(ב) בחוק זכויות החולה, http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Article/xID/399/xCT/122 תוכל להיווכח ששום מטפל בישראל אינו מיידע באופן מלא כפי שדורש החוק. 2. אם תעיין באותו חוק בסעיף 14(א), תוכל להיווכח שהיידוע יכול להיעשות גם בעל פה, בניגוד משווע לצינטורים, ניתוחים למיניהם, הקרנות וכו'. מצב עניינים זה מביא לכך שלחוק הזכויות הנאור הזה אין שיניים (כי איך אפשר מבחינה טכנית לתבוע מטפל שלא יידע כנדרש בחדרי חדרים, בארבע עיניים, ולפני כך וכך שנים?!). איך אפשר להצדיק הונאה שכזו? מצב היוצר איפה ואיפה? וגרוע מכך - איך אפשר להסכין עם גזילתה של כבשת הרש! דר' הידש: האם לפעמים, במעומעם, עדיין הפסיכיאטריה זוכרת שהמטרה אינה מקדשת את האמצעים?

צביאל היקר הנושא הזה של יידוע המטופל על מהלך הטיפול ואופיו שונה בעיני ממתן אינפורמציה רפואית לגבי תרופות או ניתוחים. אמנם פסיכולוג רשום כאחד מבעלי המקצוע שמחוייבים לתת אינפורמציה כזאת, ואינפורמציה מסויימת ניתנת תמיד בתחילת טיפול פסיכולוגי בקביעת החוזה הטיפולי, אבל לפי מה שהתרשמתי מדבריך אתה מדבר על להחתים את המטופל על איזו מגילת סיכונים וסיבוכים ותופעות לוואי נפשיות שטיפול נפשי יכול לגרום, מגילה שעדיין לא נכתבה ולא לגמרי נחקרה ובעיני ההסתמכות על מחקרים סטטיסטיים היא לא משהו שרלוונטי ומתאים להכניס לחוזה טיפולי בשלביו הראשוניים. המסלול של להיהפך לפסיכולוג קליני בישראל הוא מסלול רציני שמחייב עמידה בבדיקות והכשרה ממושכת צמודת הדרכה. לא מדובר כידוע לך במערכת של שרלטנות שמטרתה לפגוע ולנצל את פגועי הנפש למטרת רווח אישית. אתה כותב עם הרבה כעס על תפוחים רקובים בסל, ואני מניחה שיש כאלה, אבל האם זה הרוב? בקרב עמי אני יושבת ונתקלתי בסוגים שונים של פסיכולוגים. ראיתי כאלה ואחרים, אבל הרוב הגדול בעיני רוצים להיטיב עם המטופלים, בשביל המטופלים. בטוח שנעשות טעויות, אבל יש איזה דיאלוג והרבה בדיקה עצמית שלנו הפסיכולוגים- בינינו לבין עצמינו, בהשתלמויות שונות, בהדרכות ובהתייעצויות שאנחנו עושים אחד עם השני. והנה, אני מזדהה פתאום כפסיכולוגית, יוצאת להגן על הגילדה הזאת שלי, כי אני חלק ממנה ומאמינה שגם אם נעשות טעויות והעמדה לעיתים פטרונית ומתנשאת, ניתן לעשות שינוי. ולחזור לטענתך לפיה יש לתת אזהרה לגבי הסיכונים שיש בטיפול נפשי. אחזור שוב על טענתי שלדעתי קיים כאב שנובע מהתהליך הנפשי, אבל הוא לא אמור להיות תוצאה של מניפולציה נפשית שמפעיל המטפל על המטופל. אם זה קורה- זה לא תקין ואת התופעה הזאת צריך להוקיע, ובזה אני איתך במאבקך. אבל איני רואה טעם להחתים מטופל סובל על מגילת תופעות לוואי וסיכונים כשחלק מהם- אני אפעיל עליך מניפולציה תוקפנית כדי שתשתנה באופן מהותי באישיותך. החוזה הטיפולי כולל הסבר קצר על הסטינג, דרך העבודה המייחדת את אותו פסיכולוג- דינאמי, קוגניטיבי- התנהגותי, הסדרים הקשורים לתשלום אם זה טיפול פרטי ולזמן הפגישות, מתן אינפורמציה למטופל על ההכשרה של המטפל. דברים כאלה נמסרים בחוזה הראשוני עם מתן אפשרות למטופל לשאול שאלות. שאר ההסברים צריכים לדעתי להימסר בסמוך להתרחשות ולחוויה- להסביר למטופל מה זה טיפול לפני שחווה- זה אפשרי אבל לא תמיד דברים מובנים מהתיאוריות, בדרך כלל הלמידה היא מהחוויה. הפסיכיאטריה נועדה להקל על הסבל של החולים ולא לפגוע בהם. איני רואה איך רשימת סיכונים שכזאת יכולה להקל על המטופלים, זה נראה לי יותר אקט שיתפס ככיסוי תחת באותו זמן של סבל ראשוני בו המטופל זקוק לתמיכה ולקשר ולא לניירת פורמלית ומנוכרת. תמי.

ראשית, לכנות חוזה טיפולי מפורט והוגן בשם "מגילה" גובל בדמגוגיה. שנית, מאז 1996 טענותייך כבר אינן מופנות כלפיי כי יש חוק בנדון. כיוון שכך, השאלה היחידה שעומדת על הפרק היא: האם ציבור המטפלים עומד בחוק או עובר עליו בריש גלי יום יום ושעה שעה...

מה זה לדעתך חוזה טיפולי הוגן?

השאלה אינה כל כך הוגנת, כי דעה זו או אחרת של אדם פרטי אינה רלוונטית. יש חוק בישראל המגדיר במדויק מהו חוזה טיפולי, וכל שומר חוק חייב לקיימו ככתבו וכלשונו, בדיוק באותה מידה של הקפדה על חוקים שאוסרים לגנוב או לרצוח. למרות שאני חושב שהחוק טוב דיו, ואין צורך באלטרנטיבה, הייתי מדגיש במיוחד את מסירת האינפורמציה הקשורה לסיכונים הכרוכים בטיפול - מידע זה חיוני ביותר עבור המטופל בבואו לקבל החלטה אם להיכנס לטיפול אם לאו. בעניין זה אני מביא בפני כל המעוניין את מאמרו המצוין של מר יורם צדיק פסיכולוג קליני בכיר ומנהל הפורום לאתיקה מקצועית באתר "פסיכולוגיה עברית": http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=223 ואף על פי שהקישור לעיל מוביל למאמר המקיף הזה, אני מבקש לצטט כאן גם חלק קטן ממנו שעניינו תופעות הלוואי של הטיפול שהן חלק מתוך הפרק על הסיכונים: "תופעות לוואי: נדון כאן בשני נושאים: בתופעת הרגרסיה ובהשפעת הטיפול האינדיבידואלי על היחסים הזוגיים. רגרסיה: יש מקרים שבמהלך פסיכותרפיה המטופל נכנס למצב של רגרסיה ושל תלות. תיאורטיקנים ומטפלים אחדים טוענים כי רגרסיה כזאת נחוצה לשם טיפול משמעותי בהפרעות קשות. בפסיכותרפיה דינאמית ובפסיכואנליזה יש גורמים אשר מעודדים את יצירת הרגרסיה. יש לתת למועמדים לטיפול מידע על נושא הרגרסיה כתופעת לוואי של גישה טיפולית פסיכודינאמית, כדי שיוכלו להחליט אם הם מסכימים להיכנס למצבים רגרסיביים כאלה (Beahrs & Gutheil 2001). השפעת טיפול אינדיבידואלי על היחסים הזוגיים: הורביץ (1967) וויטאקר ומילר (1969) וגורמן וקניסקרן (1978) העידו על קשיים של בני משפחה של מטופלים אינדיבידואליים ועל אפשרות של החמרה בחיי הנישואין של אדם שנישואיו מעורערים, והוא מתחיל טיפול אינדיבידואלי. ייתכן שאדם הפונה לטיפול פרטני בשל מצוקה, מוכן לקחת את הסיכון שבעקבות הטיפול יחולו שינויים בחייו, כולל בחיי הנישואין שלו. אם האפשרות והסיכון ידועים לו, הפונה לטיפול יכול להחליט החלטה מדעת אם להמשיך בטיפול הפרטני. ייתכן שיעדיף לפנות לטיפול זוגי. בכל מקרה - אם המידע איננו נמסר לו, הסכמתו אינה מדעת". כמה שורות לפני כן, מביא צדיק את גישתו המעניינת של פרויד: "פרויד (1913) המליץ להבהיר למטופל בשלב של התחלת הטיפול את הקשיים ואת ההקרבה הנדרשים לצורך הטיפול המוצע, ולמסור מידע על אורכו הצפוי של הטיפול. הבהרות כאלה מצריכות הסבר על התהליך הטיפולי ועל תופעות לוואי העלולות להופיע במהלך התהליך הטיפולי (כולל תקופות של עלייה במתח ורגרסיה). פרויד חשב שמטופל אשר ייבהל ויירתע מהקשיים האלה, איננו מועמד מתאים לפסיכואנליזה מלכתחילה".