תגובה לדיון

שלום לכולם, אני רוצה להגיב על הדיון "מהי אהבה", החלטתי להקפיץ את התגובה למעלה. http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/385/xPG/607/xFT/454642/xFP/454629 קודם כל אני רוצה לציין מהי כוונתי בשימוש במילה טיפול. כשאני מדברת על טיפול כוונתי לטיפול פסיכודינאמי הנמשך שנים. טיפול עמוק ולא שטחי. טיפול ארוך שנוגע בכאב. אני מדברת על טיפול שנוגע וחושף בפנינו את כל המקומות החולים והכואבים ולא טיפול קצר טווח שפותר בעיה רגעית, או כאב של רגע (גם הוא חשוב, אך אני לא עוסקת בו בדיון). אני מדברת על טיפול שממש נכנס לעומקי העומקים. טיפול שמשנה לך עמוק בתוך האישיות. בדיוק כמו שנכתב כאן, ואלמלא היה נכתב כך, הייתי מביאה אותם לכאן ככה בעצמי. הטיפול הוא כמו ניתוח ללא הרדמה. ובין השאר הטיפול משאיר אותך פתוח לזיהומים. כן, הטיפול הוא מסוכן. מסוכן לשני הצדדים - גם למטפל וגם למטופל. חייבים לקחת את הסיכון הזה, אחרת אין סיכוי לשינוי. בטיפול מעורבים שניים. שני אנשים. שתי נפשות. שניים שותפים. תהליך משותף. שניהם נופלים, שניהם כואבים, אחרת זה לא הולך. אחרת זה לא מתקדם. זה כל היופי בעיניי. עם זאת, וחשוב ! כל אחד הוא מישהו בפני עצמו עם המעטפת שלו. יש קרבה גדולה, אבל אין ערבוב. אני חושבת שאם המטפל אינו אוהב את המטופל, אף פעם לא אוהב, ואם המטופל לא הופך להיות גם חלק אצל המטפל - עתידו של הטיפול הוא כשלון. אני חושבת שאם המטפל אוהב מידי את המטופל שלו, לא מודע לכך, או מאבד שליטה בעניין, כלומר, נפרצים פה גבולות אסורים (וגם על כך אפשר להרחיב את הדיבור, מהם הגבולות, וכבר היו ועוד יהיו המוני דיונים כאלה) – הטיפול, לא זו בלבד שנכשל, אלא גורם נזק קשה למטופל, הרס של הטיפול, נזק שיהיה קשה מאד לתקן גם אם התהליך הטיפולי יתחיל מחדש במקום אחר. אני חושבת שאם המטפל אומר למטופל כל מיני מילים שהוא רק רוצה לשמוע - אוי לטיפול. מטופלים רבים מצפים לשמוע דברים שיהיו טובים להם באותה שנייה בלבד, לכאן ועכשיו, אבל לעולם לא יפתרו את הבעיה, ואולי אפילו יעצימו אותה. אז כן, מטופל יכעס שלא נאמרו לו דברים מסוימים שציפה להם, אולי ירצה אפילו לבעוט, לברוח, אבל בדיעבד, במרחק של זמן, אין כמו התודה הגדולה שתוכר למטפל שלא "נכשל ונפל", אלא נזהר ולא ענה לציפיות הלא נכונות של המטופל. אני חושבת שאם המטופל אינו נקשר קשר חזק, כן, ממש הופך להיות תלוי (עם כל הסכנה והחרדה הענקית שבזה), הטיפול לא יכול להיות עמוק, לפחות לא ברמת העומק שאני מצפה מטיפול. אני חושבת שאם אהבת המטופל מתרחשת כתהליך איטי, אם המטפל לומד לאהוב את המטופל תוך כדי התהליך הטיפולי, מתוך התבוננות עמוקה - אזי הקשר נבנה ומעמיק והופך להיות מיוחד במינו. כך גם ההפך. אהבה היא כוח כביר ועוצמתי, ובהיותה כוח כזה צריך לדעת איך להשתמש בה בצורה הכי עדינה שאפשר. העוצמה היא בשליטה בכוח הזה. כמו יד יציבה עם המון בטחון שנוגעת במקומות העדינים ביותר, ומנסה להכאיב כמה שפחות. עד כמה שאפשר. וכן, לפעמים, הכאב כל-כך גדול שהיא פשוט נחה ולא נוגעת. אז עם כל הכאב שבריחוק, עם כל חוסר האונים, לפעמים ישנה גם בחירה כזו. עוצמה משולבת ברכות, זוהי מומחיות של ממש, ומי שיודע לעשות את זה – הוא הוא שיצליח לגבור על הכעס, השנאה, הקנאה ועוד. הוא שיצליח לחבר את המפוצל, לנתק את המעורבב. כשהאהבה היא שם, והיא שם על באמת, היא מנצחת. היא מכריעה את הכף. מהאהבה של הקשר הטיפולי ניתן ללמוד על אהבה של החיים ולהעביר אותה גם לשם, ולממש אותה בחוץ. בעולם. האהבה.

יפה כתבת וגם רהוט. הייתי רק מוסיף עוד תובנה קטנה: שיאו של טיפול כנ"ל - היא הפרידה מהמטפל ועיצומו - מה שמתרחש בין אוזני המטופל, לאחריה.

שלום למגיבה תארת תאור נוקב ומעמיק על קשר מטפל מטופל. האם לא יותר מדויק לכנות את רגש האהבה הזה כיכולת של הכלה? במושג "הכלה" יש הבחנה בין מטפל ומטופל, יש גבולות... בעוד שבמושג "אהבה" יש טישטוש גבלות והיררכיה... מה דעתך? נינה

נינה, מסכימה לגמרי עם האבחנה שעשית. אני חושבת שהמילה "אהבה" היא קצת בעייתית בהקשר הטיפולי, יתכן מפני שהיא קשורה בכל-כך הרבה משמעויות אישיות עבור כל אחד מאיתנו. נראה לי שבבסיסו של הענין, כולנו מסכימים הסכמה מלאה לגבי הרגשות והתחושות שכדאי שהמטפל יחוש כלפי המטופל שלו, אי ההסכמה שלנו נסוב רק סביב הסמנטיקה, ההגדרה הכללית של אותן תחושות.

אני דווקא בעד המושג "אהבה" כמו שהוא. אהבה אהבה אהבה. לדעתי זה הרבה יותר מהכלה. הרבה מעבר לכך. הוא מכיל אותך, הוא מכיל אולי כמו שאף אחד אחר מעולם לא יכול היה כי נעדר את התכונה הזו, או אחרת. הוא מכיל אותך גם אם קשה לו בטירוף, אבל בין השאר, הוא גם מלמד אותך ונותן לך כלים שיעזרו לך להכיל בעצמך את הרגשות שלך. מי שמלמד אותך כך, מי שנוטע בך חלק ממנו, מי שנותן לך כלים שתוכלי להשתמש בהם כדי לעזוב (ולא להישאר כבולה) וגם להישאר עם קשר פנימי, עם דמות מטפל פנימית שתהיה שם כדי לטפל בך גם כשהוא פיזית לא שם, חייב להיות מישהו שאוהב אותך. אוהב באמת והרבה. המטופל בעיניי הוא כמו צאצא שלו שלקח איתו כמה חלקים מהמטפל ונושא אותם הלאה. לעתיד. אני חושבת שדווקא בטיפול נכון אפשר ללמוד שיש אהבה עם שמירה ברורה על גבולות. קשר קרוב אבל בטוח. קשר של אמון. זה חשוב במיוחד אצל מי שהגבולות האלה בחיים הקודמים שלו נפרצו. זה חשוב במיוחד למי שהמעטפת שלו המתמוססה. זוהי דרכי להתבונן על הדברים.

אל לנו לבלבל בין האהבה המדוברת חדשות לבקרים- בשירים, אצל סופרים, משוררים המחלצת ממלתלעות של מ"ט שערים! אותה אהבה חמקמקה של בינו לבינה או אצל החד מיניים:בינו לבינו או בינה לבינה. עסקינן באהבה בנאלית, פשוטה, אהבת אדם בבסיסה כאשר לאחר נתינה נוצרת ומתחוללת אהבת אמת בין שני ישויות שהיו נפרדות!.כאשר התהליך עובר כמובן בהבנה, גילויי אמפטיה וסימפטיה, הכרת מכלול הפסיכופתולוגה של האדם, הניואנסים החדים והמיוחדים לו, מכלול אישיותו וכדומה.... ואהבה היא מיומנות נרכשת. לאוו דוקא מולדת. כפי שחכמנו לימדונו והורונו: נתינה מולידה אהבה!!!!! רק באמצעות נתינה אין סופית מצד המטפל למטופל תיתכן אהבה טהורה שמקורה אותנטי ופרגמטי. אין ספק שאסור ליצור יחסים סימביוטיים בקשר הטיפולי הנרקם, המורכב והעדין בכדי לא ליצור ולגרור פריצת גבולות ברורים. אך יחד עם זאת לאהוב בפשטות ובאותנטיות זה מצב מתבקש בקשר טיפולו ובהצלחתו בטוח המיידי, כל שכן-הרחוק. כל אדם אף זה שאינו פסיכולוג או דמגוג, או פדגוג חש באהבה כלפיו. זהו רגש אוניברסאלי ובנאלי שכל המילים לא יוכלו לו. כמובן שכפי ששבכל ענייני הרגש כנ"ל חל על אהבה ולא ניתן לכפות את רגש האהבה מצד המטפל כלפי המטופל שלו. אך אהבה עמוקה למעט אהבת האדם בבסיסנו, הנו רגש שנולד מהכרות מעמיקה. מנתינה אלטרואיסטית אמיתית. ונכון צביאל שאהבה מקלקלת את השורה כפי שחכמים לימדונו. אך ללא אהבה לא יתכן להשתבץ בשורה. כל שכן שלא ניתן למדוד ולאמוד את כמות האהבה-אף לא לתתה במשורה. כך שהתשתית הטיפולית הנה אהבה ושוב אהבה וכמויות עצומות של אהבה. ו"יצירת" הכאב המדובר כאן נכבדות הנו חלק אינטגראלי מאותה אהבת-ברית טיפולית בין המטפל למטופל. שהרי על מנת להצמיח עץ עושה פרי עלינו לנכש עשבים שוטים. וידוע בה' הידוע כי:הזורעים בדמעה ברינה יקצורו. ועל המטפל להיות לוליאלי כלפי המטופל והגון עם עצמו באם אינו מוכן לתהליך הנתינה המולידה אהבה ובמקרים רבים זו מיומנות ארוכה ומורכבת ומתשת אך נרכשת. שיגדע את התהליך הטיפולי באיבו ויהא הוגן מספיק עם עצמו והגון כלפי המטופל שלו ויתן לו צאנס ופוטנציאל לתהליך טיפולי שיקומי אצל אחד מהקולגות שלו.

גילה, את כותבת דברים מקסימים והיות והכותרת שלך התייחסה למושג סמנטיקה בו אני השתמשתי הרשי לי רק לתקן טעות מהותית: לעולם לא אגיד שאהבה היא סמנטיקה. רגש אינו סמנטיקה, וכפי שכתבתי וחזרתי וכתבתי....אהבה בעיניי היא הכוח המניע את היקום (סליחה על פרץ הקיטשיות). סמנטיקה הוא הדיון בו עסקנו, לדעתי, אודות ההגדרות לרגשות שמרגיש המטפל כלפי המטופל שלו, והאם נכון לכנות אותם בשם הכללי "אהבה" או שמא מן הראוי לפרוט את המילה הגדולה הזו לפרוטות קטנות יותר ולקרוא להם בשמות אחרים. זוהי הסמנטיקה, בעיניי. מותר לנו לא להסכים לגבי ההגדרות, נכון ?