מהי אהבה?

רבים חושבים, שלאהוב את המטופל פירושו שאיש המקצוע אמור להיות נחמד אליו, לחייך מולו, להקשיב לו בתשומת לב, לייעץ לו, לסייע לו בפועל בבעיותיו השונות, אולי אף לטפוח על שכמו כשצריך, וגם בלי סוף לעודד אותו - בקיצור לעשות לו מצב רוח טוב ונחמד. במשך הרבה שנים גם אני ציפיתי שאגיע למטפל אידיאלי שכזה שיאהב אותי באופן הזה. אין לי ספק שכל ההתנהגויות הנחמדות האלה, מדי פעם נחוצות למטופל ויש להביען כלפיו – אך האם תמיד זה מה שהכי נחוץ מיד המטפל במסגרת טיפול אל מול חוליו הנפשי של המטופל? האם אהבה בכלל, ואהבת המטופל בפרט - היא רק אוסף של אקטים מתקתקים וסכריניים מהסוג המכונה (בסלנג המתפנק) פוצי מוצי? האם כאשר אתה מתסכל ומכאיב לאובייקט פירושו בהכרח שאינך אוהב אותו? כאשר אימא מסרבת לתת לבנה הקט ממתקים מפני ששיניו הרוסות, והוא מתייפח מרות וארוכות ובכלל לא מסוגל להבין שזה לטובתו - האם היא אוהבת אותו? (האם זו אהבת אמת? מה טיבה? ומה הן סגולותיה?) או שאולי היא שונאת אותו ומתאכזרת אליו כפי שבטוח באותו רגע קשה, הזאטוט הקטן והכועס?

צביאל לאהוב זה לוא דווקא להענות תמיד לכל רצונותיו וגחמותיו של המטופל. לוא דווקא פוצי מוצי. כשם שאתה אוהב את ילדיך ומדי פעם מתסכל אותם או מציב להם גבולות, וכל איש מקצוע והורה יודע שגבולות הם חלק חשוב, כי הם נותנים ביטחון, מתוך הגבולת ורק באמצעותם ניתן ליצור קשר אמיתי עם אדם אחר, כי ללא גבולות מדובר באיזה סוג של סימביוזה, שאינה אפשרית בטיפול, גם במצביו הרגרסיביים ביותר. הגבולות חשובים גם למטופל וגם למטפל, כדי לאפשר לו להיות זמין באמת למטופל ובאמת להיות לא שיפוטי כלפיו, הוא חייב שתהיה הפרדה, אותו סטינג מפורסם, שמאפשר לו את הפרטיות שלו, את תחושת הביטחון, ואז כשמגיעה השעה הטיפולית הוא יכול באמת להיות זמין למטופל באופן האופטימלי. כשאני התייחסתי לאהבה התייחסתי אליה במישור של התמסרות, חמלה, אמפתיה. האם חייבים ליזום תיסכול כדי לגרום לספרציה ולאינדוודואציה? הרי התיסכול מצוי בעצם הסיטואציה הטיפולית. בעצם העובדה שהמטפל יכול לההפך לאדם הכי קרוב ומשמעותי בשבילינו, אבל זה לוא דווקא הדדי, אנחנו "רק עבודה" בשבילו. התיסכול הוא בזה שהקשר הוא טיפול וזהו זה. כשמסתיים הטיפול מסתיים גם הקשר, למרות כמות האנרגיה העצומה שהושקעה בו, משני הצדדים. התיסכול הוא חלק אינהרנטי בתקשורת בין שני אנשים שונים, בעלי צרכים שונים, סגנונות תקשורת אחרים, אישיות נפרדת. מפגש עמוק עם נפש של אדם אחר- מטפל או מטופל- תמיד ייצור תיסכול. וכן, מהתיסכול אנחנו גדלים ומתפתחים. אבל אינני מסכימה איתך שצריך ליזום אותו באופן מכוון. אני אוהבת מטופל ולמרות שהוא מאד רוצה, לא מזמינה אותו לביתי. אני מתסכלת אותו כמו שאני מתסכלת את ביתי הקטנה שרוצה עוד סוכריה. אבל הגבול הזה שאני שמה- כדי להגן על פרטיותי, משרת את הקשר הטיפולי ואם הוא פוגע במטופל- זה לא כדי לפגוע בו, אלא כדי להגן עלי ואולי גם עליו וכמובן על הקשר הטיפולי. המטפלת שלי אהבה אותי מאד ובכל זאת לא היתה מסוגלת לחבק אותי. כי יש לה קושי עם מגע. וזה כאב לי כי אני מאד זקוקה למגע פיזי, אבל היה לי ברור שהיא לא עושה את זה בשביל איזה עיקרון של לתסכל אותי בכוונה, אלא כי היא לא תרגיש נוח, כי זה גבול הנתינה שלה. המטפל הקודם שלי אהב אותי, ובכל זאת היה פורמליסט מאד בסגנון העבודה שלו, ולא סיפר לי כמעט כלום על עצמו. למרות שאני אדם מאד פתוח וחשיפה מאד עוזרת לי אצל אחרים. הוא עשה את זה כי זו דרכו המקצועית. וכו' וכו' וכו'. אהבה אין משמעותה ויתור על מי שאנחנו בשביל האחר, כי בוויתור כזה אנחנו לא יכולים ממש לעזור למישהו אחר. אבל אני בהחלט חושבת שצריך להיות מאד עדינים בעמודה הזאת, לא מסכימה עם עמדתך הרואה במניפולציות תקיפות מכוונות משהו שיכול לשרת תהליך טיפולי בצורה רצינית. אני כעסתי על מטפלי לא פעם אחת. הם לא נבהלו מהכעס שלי ולא התקפלו כתוצאה ממנו. החוויה הנפלאה היתה שהם לא שפטו אותי על הכעס הזה. קבלו אותי באהבה גם אז. וזו אהבה אמיתית בעיני- היכולת הזאת לקבל את השני בלי לשפוט אותו, בחמלה, באמפתיה. מכאן ניתן לצמוח. מכאן צמחתי גם אני. ומכאן אני מקווה שגם מטופלי יצמחו. תמי.

קטונתי מלנסות אפילו להסביר את שאלת השאלות, שגדולים וחכמים ממני התחבטו בה במשך אלפי שנים. אני עומדת להגיד משהו שיש לי הרושם שלא יתקבל בהבנה על ידי רבים כאן... (הנה אני נושמת עמוק וקופצת למים !) ההשוואה בין אהבה הורית לבין אהבה בטיפול נפשי לא מסתדרת אצלי בראש. אני חושבת שקשר הורי ללא אהבה בין הורה לילדו נדון לכישלון חרוץ והוא הרסני והורס. (והוא בוודאי אחת הסיבות להגיע בסופו של דבר אל חדרו של הפסיכולוג..) לעומת זאת, אני לא חושבת שהכרחי שתהיה "אהבה" בין המטפל למטופל (או להיפך), על מנת שהטיפול יהיה יעיל ומוצלח. כן, אני בהחלט חושבת שיש מספר אלמנטים שהם הכרחיים לחלוטין בטיפול נפשי וביניהם אפשר למנות את החמלה, האמפתיה, הגבולות עליהם דיברה תמימי, הסבלנות, יכולת ההכלה של המטפל את המטופל שלו ועוד ועוד. אבל... אהבה ? האם המטפל חייב לפתח רגשות אהבה אל המטופל שלו ? ומה קורה אם הוא לא מצליח בכך ? האם עליו "להתפטר" מתפקידו כי לא הצליח לחוש אהבה כלפיו/כלפיה...? בהחלט איני סבורה שתפקידו של המטפל לעסוק אך ורק ב"פוצי מוצי" כפי שכתבת, צביאל, ומניסיוני האישי אני יכולה להעיד שהמטפל (המקסים) שלי הציב מולי לא אחת מראה דרכה ניבטה אלי השתקפותי שלא נעמה לי כלל באותן סיטואציות... המקצועיות, הניסיון ושיקול הדעת של המטפל הן אבני היסוד של הטיפול בהקשר הזה. הוא צריך לפסוע מאוד בזהירות על מנת לא להציף את המטופל שלו בחוויות מכאיבות מדי, יותר ממה שהוא יוכל לשאת. בעיניי זה מן סוג של ריקוד בין המטפל למטופל, לפעמים המטפל מכתיב את הקצב ו"דוחף" את המטופל עוד קצת קדימה, בוחן את גבולות ההכלה שלו, ובהתאם לתגובות מהמטופל הוא יכול לדעת האם הוא בכיוון ובקצב הנכונים או לא. במקרים אחרים זה דווקא המטופל שמכתיב את הקצב, בוחן את הגבולות שלו מול המטפל, בודק ומשנה את הקצב ואת התנועה ובוחן את תגובותיו של המטפל... כל זמן שהכל נעשה מתוך רצון כן ואמיתי לעזור ולהתקדם למקום טוב יותר, ובהרבה מאוד זהירות - אני חושבת שהסיכוי להזיק הוא קטן.

השאלה האם זה כמו "כאשר אימא מסרבת לתת לבנה הקט ממתקים", או יותר כמו "כאשר אימא מכה את בנה שלא יהיה פחדן (או תוקפן, או יעזוב את הרגליו הרעים)"...?

את באמת שואלת אותי שאלה טובה. אולי באמת עלי לתת דוגמה יותר טובה (אם כי יתכן שמבחינת התסכול והסבל שחווה הילד הקטן אין הבדל משמעותי בין שני המקרים). אבל עכשו עולה בדמיוני אותו עול ימים עדין וילדותי מעט, שהגיע לגיל 18 ומתגייס לגולני ועובר 3 שנים מפרכות בלשון המעטה (מי שלא מכיר לא מבין עכשו). ואני שואל: מה "שעוללו" לבחור - האם לא נעשה מתוך גישה חיובית ומתוך מטרה לפתחו ולחזקו? ויותר מכך: האם בעיקרון מישהו יכול להציע דרכים אחרות לחשלו כך שיתפתח ויהיה לחייל ולגבר כמו במסלולו הקשה "והאכזרי" בו העבירו אותו? דרך אגב, אינסה, נראה לי שהראש שלך עובד יותר טוב משלי...