החוליה החלשה

הפתגם אומר: "חוזקה של השרשרת נמדד על פי חולייתה החלשה". אני חושב שאין ספק שנפגעי הנפש בישראל הם החוליה החלשה ביותר בחברה הישראלית (מבין הנפגעים שאמורים לדאוג לעצמם). אם כך, האם מכאן נובע שחוזקה של החברה הישראלית נמדד על פי חוסנם של נפגעי הנפש בישראל? הרי לכאורה, אין שום קשר בין מצבם של נפגעי הנפש בישראל לבין חוסן החברה הישראלית, האם מכך ניתן להסיק שהפתגם אינו פתגם אמת? לפי פשוטו אכן הפתגם אינו קולע למטרה. ברם, אחרי הפשטה ופירוש מתאים אולי בכל זאת יתקון הפתגם גם יתקון. כי מי הם "נפגעי הנפש בישראל" אם לא חריגים בעיני החברה? ומי בחברה שאינו חריג - בנושא זה או אחר - שיקום! הן כולנו, נפגעי הנפש כ"בריאים" כולנו חריגים! אך היום החברה הינה סטיגמטית מבזה ודוחה את נפגעי הנפש ומחר היא תבזה ותדחה את אחד מבניה "הבריאים". כי מצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה". אכן, בכל רגע בעתיד החברה עלולה לא לקבל מישהו בגלל מוצאו, לאומיותו, דתו, מינו, צבע עורו, עיסוקו, מצבו הכלכלי, נכותו הפיזית, מראה פניו, סגנון דיבורו או כתיבתו והרשימה היא אינסופית. כי מחד - החברה אינה יכולה לעצור את תהליכי הדחייה הסטיגמטיים ולשים להם גבולות ברורים וחותכים, ומאידך - הפרט בחברה חש (לעתים באופן תת-מודע) חוסר ביטחון קיומי בתודעתו: "היום בזים לנפגעי הנפש - מחר יבוא תורי מסיבה זו או אחרת". לכן, כל עוד קיימת סטיגמה כלפי "החוליה החלשה" הלא הם נפגעי הנפש בישראל, חוסנה של החברה כולה הוא על כרעי תרנגולת. אכן צדק הפתגם!

צביאל אנשים שסובלים ממחלה נפשית לא נמצאים כול הזמן במחלה, רוב הזמן הם מתפקדים ותורמים לחברה. היכולת לתרום היא בעצם הדבר החשוב ביותר. יש אנשים שאינם סובלים ממחלה נפשית אך הם מזיקים מאוד לחברה והם בעצם "החוליה החלשה" של החברה. לגבי סטיגמות, גם פה יש התפתחות, החברה עוברת שינוי, אומנם איטי ובכל זאת... אגב, קצת באיחור ירד לי האסימון, אני קראתי את סיפרך , הראשון...( אם אינני טועה הספר פותח בתאור אישפוזך הראשון במסגרת הצבא...) הספר שלך היה בספרייה שלי עד שחברה לקחה לי אותו. בימים אלו אני עושה מאמצים להחזירו... נינה

אני רק רציתי להוסיף לגבי עוד צד. אולי זה יישמע לכם מוזר, אך נראה לי שהכי סובלים אנשים עם הפרעות יותר קלות ולא עם מחלות נפש, סכיזופרניה או מאניה-דפרסיה. למה? כי הם גם סובלים מהסטיגמות בחברה, אך גם, לעומת הראשונים, בכלל לא מוגנים לפחות רשמית, על-ידי המדינה או קופות החולים. נוצר המצב, כאשר מצד אחד גם מתיחסים עליך כל"משוגע" בגלל ה"מוזרויות" הלא מובנות ל"נורמליים", אך מצד שני כאשר האדם שמטופל פסיכיאטרית, לא מתפקד בכלל ולא מסוגל לפרנס את משפחתו בפרט, צריך עזרה ממשית או קיצבה, הוא לא יקבל כלום בגלל ש"זה לא ממש מחלת נפש". ידוע לי, שלחולי נפש "רשמיים" לפחות יש עזרה, יש מרכזים, מתנדבים, תמיכה ואירגונים, כמו כן יש עכשיו גם הלוחמים כמו צביעל למען זכויותם ונגד הסטיגמות החברתיות נגדם, "חולי הנפש הרשמיים". וזה נפלא וטוב כמובן. אך מה לגבי ה"שגעיונות הקטנים" של ה"נורמליים הרשמיים"? הם עוד יותר פגיעים כי אין להם הבנה ועזרה לא מבחינת הסטיגמות ולא מבחינת המנגנון הרשמי. אדם סכיזופרן לעיתים יכול לתפקד, לעבוד, לצאת מן הבית, לעשות קניות, ואדם עם "הפרעות נורמליות", כמו אגורפוביה - לא יוכל אפילו לחלום לתפקד כך. או כאשר אדם סובל מדכאון "בשכיבה" הקשה - הוא לא יוכל לתפקד גם בתוך ביתו. גם לטפל בעצמו שלא לדבר על ילדיו. ברור שכל הסובבים אותו האדם הדכאוני או האגורפובי או הסובל מהתקפי אימה, כשרואים או שומעים על אורך חייו (ולעיתים גם בני הזוג!), תופסים את אורך חייו כלא נורמלי ואותו - כ"קו-קו". יחד עם זאת ש"ברור" לכולם שהאדם "לא נורמלי" ונמצא במצב מאוד קשה, לפי חוקים של מדינה זה לא נחשב כראוי לתמיכה רשמית, חברתית-קהילתית או כלכלית. וכדי לקבל את היחס אני צריכה לעשות מניפולציות, להתאשפז או להעמיד פנים שיש סכנת התאבדותי. אני אישית לא מסוגלת ללכת בדרך הלא ישרה - למרות הסבל, הכאב, המצוקה הכלכלית והחוסר תפקוד, אני עדיין מכבדת את עצמי. ומה אני אשמה שאני באמת רוצה להבריא, כלומר, להגחע לרמיסיה, ולא רוצה להתאבד?? האם יכול להיות, שמה שקורה זה פספוס זמני בגלל שההפרעות שהוזכרו זכו להתיחסות רפואית ורצינית יותר רק בשנים אחרונות וכי עוד לא מזמן לא ידעו על החלק הביולוגי שלהם, מה שגרם ולפעמים גם עכשיו גורם לתפוס את אותם דברים כ"חולשת אופי", "חוסר כוח רצון", "עצלנות", "המנעות מאחריות", "מניפולציות" וכו...??

כדברייך, ההתקפים החולניים אינם תופסים את רוב חיי נפגעי הנפש אלא בממוצע % קטן יחסית. אבל פגיעתה הרעה של המחלה היא הרבה מעבר לפרקי הזמן בו היא פעילה. ואת גם צודקת שכפרטים הם מתפקדים ועשויים להועיל לחברה. אך מה מצבם כקבוצה באוכלוסייה? זוהי קבוצה שמכילה 140,000 איש ואישה (2% מהאוכלוסיה) אשר רומסים את זכויותיהם השכם והערב וגם בצהריים ולאור היום ובטח שגם במחשך - כן, שם בתוככי המחלקות הסגורות שאיש לא יודע בדיוק את אשר קורה שם... ואשר אפילו בין קירות הקליניקה פוגעים בזכויותיהם הבסיסיות... ובכל אשר תפני ותמצאי נפגעי נפש תמיד תמצאי גם קיפוח ועוולה ופגיעה וחוסר תקצוב כרוני ומשווע וכל זאת על לא עוול בכפם, אלא רק משום שהם... כן, ניחשת: "חלשים". ולמה זה קורה? כי הם חלשים מאוד והם מפוחדים עד מוות והם לא נחשפים לתקשורת (שיכולה לסייע להם מבחינה ציבורית) והם גם לא מאורגנים (בוודאי לא אלה החזקים שיש להם מה להפסיד והם מתחאים היטב). לכן הם לא מסוגלים להילחם ולא יכולים גם להוות קבוצת לחץ מינימלית אשר תוכל לדרוש ולקבל את זכויותיהם הלגיטימיות. נינה, במדינת ישראל הנאורה, אם נפגעי הנפש לא יצליחו להיות טיפ טיפה חזקים, הם ימשיכו להיות הכי חלשים!