דליה רביקוביץ'
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
המשוררת דליה רביקוביץ' התאבדה הערב, אחרי שנים של מלחמה בדיכאון. יהיה זכרה ברוך גאווה (אפילו סלעים נשברים)/ דליה רביקוביץ' אפילו סלעים נשברים אני אומרת לך ולא מחמת זקנה. שנים רבות הם שוכבים על גבם בחום בקור, שנים כה רבות, כמעט נוצר רושם של שלווה. אין הם זזים ממקומם וכך נסתרים הבקיעים. מעין גאווה. שנים רבות עוברות עליהם בציפייה. מי שעתיד לשבח אותם עדיין לא בא. ואז האזוב משגשג, האצות נרגשות, והים מגיח וחוזר, ודומה הם ללא תנועה. עד שיבוא כלב ים קטן להתחכך על הסלעים יבוא וילך. ופתאום האבן פצועה. אמרתי לך, כשסלעים נשברים זה קורה בהפתעה. ומה גם אנשים. עצוב, דנה
כמה נוראה הבדידות שמביאה אנשים להתאבד. לא למצוא נפש בודדה שתושיט יד, שתציל מהמוות שמשתלט. רק לאחרונה נודע לי שדליה רביקוביץ סבלה מדכאונות. שמעתי גם שלא הצליחה להתפרנס, שעם כל כשרונה חיה בדלות נוראית. באמת עצוב. אין מילים. תמי.
היא הלכה באותה דרך בה פוסעות הרבה נפשות מיוסרות של אמנים גדולים. לא יודעת אם זה נכון שלאמנים נפש רגישה ונוטה להיפצע יותר מהאנשים ה"רגילים" אבל ההיסטוריה מלאה בסיפורים כדוגמת דליה רביקוביץ'. אנשים בעלי נפש יפה ורגישה, מלאי יופי ועושר פנימי, שלא מצליחים כנראה למלא את החלל הבלתי נגמר בתוך נפשם. עצוב מאוד מאוד. מקווה שאולי בתוך השקט הנוכחי שאחרי היא הצליחה למצוא את מה שחסר לה במשך חייה. היא השאירה אצלנו חלק ממנה. יחד עם תחושה של החמצה. אבישג
רק פעם אחת דליה נכנסה לקבוצה שלנו בתל אביב. היא לא רצתה לבוא יותר. אמרה בקולה הנמוך והנעים שהיא בדיכאון, שאינה מצליחה לקבל משהו מאיתנו. "אולי פעם אחרת", הוסיפה כדי לנחם אותנו... אולי אם היינו משתדלים יותר... היא היתה איתנו? אולי אם היינו מצליחים לגעת באותם מקומות שחורים משחור...? אולי. יהא זכרה ברוך.
תודה רבה על השיר המקסים. מצאתי עוד אחד, שנראה לי מתאים לעכשיו. האהבה האמיתית אינה כפי שהיא נראית. ------------------------------------------ "כל האנשים אהבו את יונה, האנשים בחדר אהבו את יונה, ועם שהשיחה נסבה על ספרות, אמרו, זאת יונה זכרונה לברכה, וזכרונה של יונה הלך והתמעט כי אולי לא אהבנו אותה באמת, גם טבעי הדבר שיתכרסם הזיכרון כמו שהעפר מכרסם בגוויה. האם אנחנו אוהבים את חברינו ? אנחנו לא ממש אוהבים את חברינו. והאם אנחנו אוהבים את ילדינו ? לפעמים אנחנו אוהבים את ילדינו, ולרוב גם זה במידה מצומצמת כמו שעץ הדר אוהב את התפוז, ומעבר לזה שורת אי הבנות האוכלת בכל פה באהבה האמיתית. האם אנחנו אוהבים את עצמנו, ממש כאהבת יהונתן את דוד ? מוטב שנאמר דיבור של אמת ולא כפי שקונן דוד על יהונתן. את עצמנו אנחנו אוהבים במסירות קשובים לעצמנו קשב מוחלט. ואף זאת בבחינת שיפור ממשי שאך לפני חודשים מעטים נתקף גופנו כמיהה חזקה להשליך את עצמו בדחיפות מן הגג. " וכנראה שהכמיהה החזקה שלה גברה עליה.
כמה עצוב.
בית מתוך שיר: "כישופים" היום אני גבעה, מחר אני ים. כל יום אני תועה כבאר של מרים, כל יום אני בועה אובדת בנקיקים. מתוך ספרה: חורף קשה. יהי זיכרה ברוך.
