מלחמה אבודה

אני עייפה. עייפה מלנסות . איפה הנחמה ? גם לה כבר לא נשאר כוח אליי ואי אפשר פתאום לקום וללכת.. כי אין גם אומץ לשים לזה סוף אז אפשר לברוח לכמה ימים עם כדורים לבנים..ולישון.. אבל תמיד בסופו של דבר קמים למציאות .אי אפשר לברוח ממנה היא לא תברח ממך. די..האכזבה מחלחלת בי כל פעם מחדש ..הורגת אותי לאט . אין לי כבר כוח ,לאגור שוב כוח מאסתי במלחמות המלחמה העצמית הזו המלחמה באנשים.. והם לא רואים ואני רוצה להראות.. אז אני הורסת ..הורסת כל פעם מחדש לעצמי הורסת לאחרים . וזה כואב כמו....די...כבר אין לי מילים... רק טוב , מיטל

מיטל יקרה, בימים כאלו קשים, ושומעים ממילותיך שאכן הם כאלו, אין לי שום דבר אופטימי אחר לומר לך מאשר לחכות. נכון שזה כואב ושאין כוח ושהכל נראה איום ונורא. אבל שמחכים קצת אז ההרגשה משתנה. זה לא אומר שפתאום הכל נפלא אך זה אומר שיש ימים אחרים בהם יהיה יותר כוח לטפל בזה ולהרגיש יותר טוב. אם דרך טיפול, אם דרך תמיכה של חברים, ואם בהתעוררות בבוקר והרגשת הקלה ללא סיבה מיוחדת. אני מאחלת לך ימים טובים יותר..

מיטל, מה קרה? למה את מרגישה מאוכזבת ומותשת עכשיו? אשמח אם תשתפי אותי/אותנו... אני.

אתמול הרגשתי .... אתמול הרגשתי... איך סכין ננעצת בליבי ... חותכת את בשרי... באלגנטיות כזו... כאילו מכל מקום צועקת ..אתה..אתה.. בחוץ היה סוער ,רעש ילדים.. בפנים התחלתי כבר לשמוע את הדממה . לא יכולתי להכיל את עצמי.. אז חיפשתי משהו קהה שיכהה את חושיי ניסיתי , פעם ראשונה בחיי להכאיב לבשרי אבל לא , זו לא אני . אז ברחתי לסמים שמרגיעים ומכהים את החושים . ונרגעתי ...כן עוד בריחה קטנה .. ממה? שרון שואלת ? ממנו ...מעצמי ..מאהבה .מהמוות האישי שלי שם אני מתעצמת ואז שוב מתאכזבת ונסגרת , מכישלון חיי. מהמפלצת הזו שבי, שגורמת לי להיות מתה ולפעמים גורמת לי להיות כ"כ חיה .לוקחת אותי לשני כיוונים מקוטבים. וזה הכל רק בגלל האהבה. רק טוב מיטל